פנחס בר-אפרת: "בין הלשנה להצלה, החברה ההולנדית והשואה"

"אלפי הולנדים עזרו ליהודים […]. הם הבינו מהו הגורל האכזרי המצפה ליהודים שיגורשו למזרח, וסיכנו את חייהם למען היהודים.  רבים אף שילמו בחייהם בגין פעולותיהם להצלת יהודים. כ-16,000 יהודים ניצלו, בסופו של דבר, הודות להם, מעשיהם למען היהודים אינם בבחינת מיתוס".

אלה מילות הסיום של הספר בין הלשנה להצלה החברה ההולנדית והשואה שראה אור לאחרונה בהוצאת יד-ושם. כותרתו של הפרק האחרון, "המחתרת בהולנד והצלת היהודים" מגיע כמעין נחמה פורתא, אחרי שישה פרקים שתכניהם קשים מנשוא.

המחבר, פנחס בר-אפרת, הוא אחד מאותם ניצולים – הוא יליד הולנד ובמשך שלוש שנים, מאז שמלאו לו אחת עשרה, כך כתוב על דש הספר, הסתתר עם בני משפחתו בכמה מקומות, עד תום המלחמה. כך ניצל, ביחד עם הוריו ואחיו. לישראל הגיע שנתיים אחרי המלחמה.

בסיפור הצלתו האישית אין בר-אפרת נוגע בספר, המתבסס על הדוקטורט שכתב אחרי שיצא לגמלאות והחל ללמוד היסטוריה. (את התואר קיבל כשהיה בן שבעים ותשע).

המיתוס שאותו מזכיר המחבר בפסקה האחרונה בספר ידוע ונפוץ. מי אינו מכיר את סיפורה של אנה פראנק ואת מאמציהם של הידידים ההולנדים שעזרו לה ולבני משפחתה להסתתר (עד שמישהו הלשין עליהם. החשד נפל על הולנדי בשם טוני אלרס). ייתכן שיומנה של אנה פראנק אחראי לכך שישראלים רבים מאמינים באמונה שלמה שמרבית ההולנדים חירפו את נפשם כדי להציל יהודים.

כבר בעמודים הראשונים של ספרו מפריך בר-אפרת את התפיסה הזאת, באמצעות נתונים מספריים חותכים ומזעזעים: כך למשל בצרפת נרצחו 25% מבני הקהילה היהודית, בבלגיה כ-40%, ואילו בהולנד כ-73% מהיהודים נרצחו במחנות ההשמדה!

בספר שלפנינו מבקש המחבר למצוא את הסיבות לכך שרבים כל כך מבין היהודים ילידי הולנד נרצחו. הוא מספק הסברים, ומתאר את הסיבות והשיטות שבעטיין מספר הניצולים היה בעצם קטן מאוד, יחסית לחלקם באוכלוסייה.

ההסבר הראשון מחריד כשלעצמו: שלושה ימים אחרי שפלשו צבאות גרמניה להולנד, ברחו המלכה, בני ביתה, וכל שרי הממשלה, לאנגליה. הולנד נכנעה לגרמנים כמעט בלי להילחם. השלטון הופקד בידי פקידי ציבור, מזכ"לים, שלא נקטו עמדה ברורה של אי שיתוף פעולה עם הכובשים, אלא נהגו בוותרנות ובפייסנות, בשל מסורת של נאמנות לשלטון, וגם מתוך פחד וחוסר רצון להסתכן. שיתוף הפעולה התבטא בכך שהפקידים התבקשו להצהיר כי אינם יהודים, נעתרו לצו, וחשפו את עמיתיהם שלא יכלו לחתום על הצהרה כזאת. כך זכו הגרמנים בקלות וביעילות ברשימה מסודרת של היהודים בשירות הציבורי. גם שופטי בית המשפט העליון שיתפו פעולה. הם קיבלו בלי למחות את פיטוריו של הנשיא בית המשפט העליון, רק משום שהיה יהודי. היהודים בהולנד היו שווי זכויות על פי חוק, אבל זה לא הועיל ולא עזר להם. כשהממונה הגרמני על הביטחון והמשטרה שאל את פרדריקס, מי שהיה אז מזכ"ל משרד הפנים איך יגיב אם יהודים ילידי הולנד יישלחו לפולין, אמר פרדריקס שהוא ועמיתיו ימחו בחריפות, ואפילו יתפטרו. אבל כשנשאל איך יגיבו אם יהודים ילידי גרמניה יגורשו, הוא אמר שהפקידים לא יגיבו, "כי הם אזרחי גרמניה ולכן, כפקיד הולנדי, לא אוכל להתערב," וכך הפקיר לגורלם 16,000 יהודים ילידי גרמניה שמצאו מקלט בהולנד. "פרדריקס זרק את היהודים הגרמנים כטרף לזאבים". (אנה פראנק ובני משפחתה היו יהודים ילידי גרמניה שמצאו מקלט בהולנד). בשלב הבא, כשהוכרזו הצווים נגד יהודים ילידי הולנד, הסתפקו המזכ"לים במחאה, וסללו את הדרך להשמדה השיטתית של אותם יהודים. "אין ספק," טוען בר-אפרים, "שהגרמנים היו מעוניינים ביחסים טובים עם ההולנדים, ואין ספק שלפחות בשנים הראשונות של הכיבוש קיוו שרבים מתושבי הולנד יתמכו בהם וישתפו פעולה אתם. על כן אפשר להניח שאילו נקט השלטון ההולנדי עמדה נחרצת של הגנה על זכויות היהודים ושל אי-שיתוף פעולה עם שלטונות הכיבוש הגרמניים בהולנד ברדיפת היהודים – ייתכן שהגרמנים היו מתחשבים בכך במידה מסוימת." היה מקרה אחד של סירוב פקודה קבוצתי: שלושה עשר שוטרים סירבו לעצור את היהודים באזורם כי "יהודים אלה לא עברו שום עברה, ואין מקום לעצור אותם בגלל היותם יהודים." השוטרים נשלחו למחנה ריכוז. כולם חוץ מאחד ניצלו, ולימים זכו באות חסידי אומות עולם.

ההסבר השני למיעוט השורדים היהודים: הם התקשו להציל את עצמם באמצעות מסמכים מזויפים, כי זמן לא רב לפני כן הותקנה בהולנד תעודת זהות ייחודית מאוד.

להסבר השלישי יש סעיפים רבים, שהמחבר מונה אותם ביסודיות. בגדול – ההלשנה וההסגרה היו נפוצות מאוד. מסתבר שגורלה משפחתה של אנה פראנק לא היה ייחודי. רבבות יהודים נרצחו בעקבות ציד אדם מתוכנן, שלבש פנים רבות: מלשינים מקצועיים, שתאוות בצע הניעה אותם. הם כנראה היו הרוב. שהזדהו עם האידיאולוגיה הנאצית. הם כנראה היו המיעוט. ובתווך היה שלל של סיבות שבגללן הסגירו יהודים, ולא רק אותם, אלא כמובן גם את מי שהסתירו אותם, ואת חברי מחתרת שנאבקו נגד הגרמנים. אין ספק שהקלות הרבה שבה הולנדים "רגילים" כביכול שילחו אנשים, משפחות, ילדים, אל מותם, נבעה מאנטישמיות עמוקה, והיו גם מקרים של נקמות וחיסולי חשבונות אישיים. למשל – אישה שהרתה לחייל גרמני הלשינה על הבוס שלה שהוא פעיל מחתרת כדי לזכות בכמה ימי חופשה, אישה שנפטרה מהמאהבת של בעלה ואחרת שנפטרה מבעלה. בנספחים לספר מביא בר-אפרת צילומים של פתקי הלשנה שונים, דוגמאות מבעיתות לשפל אנושי.

אחת הטענות של ההולנדים שחיו אז ולא הגנו על היהודים, או אפילו הסגירו אותם, הייתה שלא ידעו מה קורה "במזרח". בעזרת ציטוטים מתוך יומנים אישיים מוכיח בר-אפרת ששיקרו: הם ידעו היטב מה הגורל הצפוי ליהודים. טענה אחרת, האשמת-קורבן מקוממת היא שיהודים עצמם לא פעלו למען עצמם ולא הצילו את חייהם, כאילו שהייתה להם אפשרות לעשות זאת, והמחבר מדוע לא: לרבים מהם לא היו קשרים מחוץ לקהילה היהודית, ולכן לא היה מי שיסתיר אותם; חזותם הייתה שונה מזאת של הסובבים אותם, ולכן בלטו והתקשו להסתתר; כשמישהו ברח הוטל עונש קולקטיבי על הנותרים, וזה ודאי מנע את הסתלקותם של מי שלא רצו לברוח ולהפקיר את יקיריהם; המחתרת ההולנדית החלה להתארגן רק לקראת סוף 1942, מאוחר מדי בשביל רוב היהודים, שכבר נשלחו למחנות ההשמדה; לא היה קשר הדוק די הצורך בין ההנהגה היהודית לבין חברי המחרת; רוב היהודים שנזקקו למקום מסתור היו משפחות עם ילדים, זוגות, אנשים מבוגרים (בניגוד להולנדים פעילי מחתרת שהיו גברים צעירים).

ראוי היה שהספר שלפנינו יצא לאור ביד-ושם, כי הוא מקיים את המשימה שהמוסד לקח על עצמו: להנציח את שמותיהם של הנספים, כדי שלא יהיו אלמוניים, ושמם לא יאבד. הוא עוקב אחרי סיפורי הסגרה רבים, מציין את שמותיהם של הקורבנות (וגם של הפושעים), מתאר את המניע המשוער, ומתעד את מה שקרה לקורבנות. רובם נרצחו כמובן במחנות ההשמדה.

יש בספר גם נחמה. הפרק העוסק בהצלת יהודים, שרבים בכל זאת עסקו בה, מוכיח שגם במקומות השפלים ביותר יש אנשים שבוחרים לנהוג אחרת, להיות אמיצים ומוסריים. ילדים רבים ניצלו בדרכים שונות. כך למשל זכור סיפורו של ולטר זיסקינד, מנהל התיאטרון שבו אספו את יהודי אמסטרדם לפני הגירוש לפולין. בסמיכות לתיאטרון שכן בית ילדים ששכנו בו עד שיישלחו אל מותם. ילדים ותינוקות הוברחו משם, בתחבולות ובתכסיסים. חברי המחתרת ההולנדית מצאו להם בתי מסתור ואפילו מימנו את שהייתם אצל המשפחות שקלטו אותם. ההערכה היא שכך ניצלו 974 ילדים ו126 מבוגרים. סיפורים אחרים מעלים על נס את גבורתם ומסירות נפשם של רבים שיכולים להחזיר לרגע קל את האמונה במין האנושי.

ועם זאת, קשה לשכוח. בימים הראשונים אחרי הכיבוש הודיעו הגרמנים, בעצם – הבטיחו! − שלא יפגעו באיש, אפילו לא ביהודים. האם הציניות המופלגת והרוע המסתווה, המבעית, הם הסיבה לכך שבזיכרון הקולקטיבי, הלא מודע, טמון חשד עמוק מפני הבטחות שווא של מנהיגים? האם המילים "לא יאונה לאיש כל רע" הן איום ידוע לכול, או שהוא מצלצל כך רק באוזניהם של הניצולים ושל צאצאיהם?

 

4 מחשבות על “פנחס בר-אפרת: "בין הלשנה להצלה, החברה ההולנדית והשואה"”

  1. אין להתעלם מכך שהולנד הרשמית סייע לנאצים כגון עיריית אמסטרדם שמסרה את כתובות היהודים לגיסטאפו, ובית המלוכה ההולנדי שהפנה עורף לנתיניו היהודים בניגוד לבתי מלוכה של דנמרק ובולגריה שמנעו שליח יהודים למחנות. כמו כן אין לעצום עין מההלשנות הרבות רובם לא רק אנטישמיות אלא לשם בצע כסף ונקמנות לשמה. כדאי עם הבאת ספר זה גם להביא לידיעת הציבור ולחשוף בפני דעת הקהל את הסרט ההולנדי "ספר שחור" המציג את תופעת ההלשנות בהולנד ללא כחל וסרק.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s