רוג'ר קלייר: "הפשיטה על השמש": האם הייתה הצדקה לתקיפת הכור העיראקי?

"מה קרה, אתה הולך להפציץ את הכור בעיראק?" שאלה אורה כץ את בעלה, חגי, בזעם. אורה תכננה מפגש משפחתי בסוף השבוע, וניסיונותיו של חגי בעלה לחמוק מהמפגש בגלל איזו פעילות חשובה שאינו יכול לספר מהי נראו לאורה כמו תואנה לא מוצלחת.

לא היה לה מושג שבמקרה קלעה בול. חגי כץ, אחד משמונת טייסי ה-F16 הישראלים שטסו ביוני 1981 עד עיראק והשמידו את הכור האטומי שטרם החל לפעול (אילן רמון הצעיר נמנה עמם), לא חשף באוזני אשתו את הסוד הכמוס.

הספר "Raid on the Sun" (הפשיטה על השמש), שלפני אחת עשרה שנה ראה אור באנגלית (אך לא תורגם לעברית), משחזר את הסיבות והמהלכים שהובילו לתקיפה. הסופר, רוג'ר קלייר, נשען בכתיבה בעיקר על מקורות גלויים – ספרים ומאמרים שמשחזרים פרקים בהתרחשויות, למשל – את קורות חייו של סאדאם חוסיין, את נקודת המבט של טכנאי צרפתי שנכח לא הרחק ממקום התקיפה, כמו גם את זוויות הראייה השונות של מי שהיו באותם ימים מפקד חיל האוויר הישראלי והרמטכ"ל. כמו כן ראיין קלייר את הטייסים ושמע מפיהם קוריוזים שונים, כמו זה המתואר לעיל.

אף על פי שסופו של הסיפור מוכר היטב וידוע מראש, קלייר מצליח לייצר מתח, כאילו הכול מתרחש לראשונה ממש לעיני הקורא, שמלווה את התהליך מסמר השיער, החל בהחלטתו של סאדאם חוסיין להקים את הכור, ועד לחגיגות הניצחון החשאיות שנערכו במטה חיל האוויר הישראלי לאחר שהכור הושמד.

אין ספק שנקודת המבט של כותב הספר אוהדת מאוד את ישראל, ואפילו, יש לומר, מלאה בהערצה גלויה למנהיגיה, לגנרלים שלה, ובעיקר לטייסים. גם כשקלייר חושף כשלים מהותיים, הוא עושה זאת באהדה כלפי הצד הישראלי. כך למשל הוא מספר כיצד מנחם בגין, ראש הממשלה שהורה על התקיפה, חשף בטעות את מה שהיה אמור להיות סוד כמוס ביותר: פרטים על הכור האטומי הישראלי בדימונה. יומיים אחרי ההתקפה הישראלית דיבר בגין על הכור שנהרס, וסיפר על כך שעמוק מתחת לפני הקרקע ייצרה עיראק פצצות אטום − תיאור שגוי לחלוטין, שלמרבה הפלצות של ראשי אמ"ן והמוסד, תיאר למעשה את מה שמתרחש במעמקי הכור הישראלי!

חלק גדול מהסיפורים שכיום, עשר שנים אחרי שסאדאם חוסיין הוצא להורג, אפשר לראות בהם "קוריוזים", נוגעים במעשיו של העריץ שהפיל את חיתתו בעיקר על בני עמו, אבל לא רק עליהם. על פי גרסתו של רוג'ר קלייר, סאדאם חוסיין חשק בכור אטומי בלהיטות של ילד שתובע לעצמו ממתק. ופחות או יותר באותה מידה של נחיצות. עיראק, כך הוא כותב, לא הייתה זקוקה כלל לכור למטרות אנרגיה, בשל מאגרי הנפט העצומים שלה. אבל סאדאם חוסיין רצה כור, מהרגע שבו הבין שיש אחד כזה לישראל. תחילה קנה מהרוסים כור מיושן. במשך זמן מה שימש הכור למטרה אחת: בכל יום הגיע מצרפת מטוס שהביא את האוכל של סאדאם חוסיין. אבל לפני שהגישו לו את הארוחה, בדקו אותה במתקן הגרעיני ששימש רק לאותה מטרה. כשהתעורר הצורך לתחזק את הכור, לנקות אותו, סירבו הרוסים לעשות זאת, בטענה שהעסקה לא כללה גם טיפול ושירות. לפיכך העמידו העיראקים פועלים שפשוט קרצפו את פנימו של הכור, ובכך יצרו בתוכו סדקים קטנים. ומששבו והפעילו אותו נוכחו שהוא דולף…

סאדאם חוסיין החליט לקנות כור אחר, מהצרפתים. כדי לשכנע אותם למכור לו, הוא הציע להם כמה הצעות שלא יכלו לסרב להן: חוזים שמנים שהבטיחו לצרפתים סכומי עתק. כך למשל קנה מהם סאדאם חוסיין מאה אלף מכוניות פיז'ו ורנו. ז'ק שיראק, נשיא צרפת באותה עת, לא עמד בפיתוי.

ב-1975, אחרי שחתם על החוזה עם צרפת, הגיע סאדאם חוסיין לביקור. הוא התהלך כמו פשה שיצא מתוך סיפורי אלף לילה ולילה, מלווה בפמליה של שומרי ראש חשופי חזה ודייגים שצלו על אש גלויה דגים שהביאו אתם מעיראק. "טעים," הפטירו ראש הממשלה והשרים, שטעמו בידיים את הדגים השמנוניים שהוגשו להם על רצועות של נייר כסף. "בשלב הזה הם היו מסכימים בלי ספק לאכול גם צמיגי מכוניות צלויים," מעיר המחבר בלעג, המכוון אל תאוות הבצע של הצרפתים. שוויו של הכור היה 150 מיליון דולר. סאדאם חוסיין קנה אותה בסכום כסף כפול.

אחד מתיאורי העריצות והטירוף של סאדאם חוסיין מעלה על הדעת את התמונה האחרונה שלו, הזכורה לרעה, ביום שבו נתפס מסתתר בארצו באיזו מחילה. רוג'ר קלייר מספר כיצד בשל שיגעון הרדיפה שלקה בו, אילץ העריץ את כל מי שהתקרב אליו לעבור בדיקה גופנית מקיפה. אחד משומרי ראשו בדק אפילו את לועו של כל מבקר, בעזרת פנס כיס.

סאדאם חוסיין עובר בדיקה בפה

בקוריוז אחר מתאר המחבר איך נבנה המבנה הסמוך לכור האטומי. לסאדאם חוסיין היה הכול, הוא מסביר – משאבים כמעט אינסופיים של כסף, ועוצמה מצמיתה. מה שלא היה לו די הצורך היה – זמן. הדרך אצה לו. הוא רצה את הכור כאן  ועכשיו. וכך כשהמהנדסים שלו הסבירו לו שפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש להקמת המבנה הוא לפחות שלושה חודשים, פסק העריץ "יש לכם ארבעים וחמישה יום", ואז כלא אותם במקום שבו אמור היה המבנה לקום. וכך, בזמן שיא, ובאמצעים שלא יאמנו, יצקו את המבנה כולו, תוך שהם נעזרים בפיגומים מתוחכמים, ולבסוף יצרו גם את מגרש החניה, בכך שכרו בור ענקי ומילאו אותו בבטון בשווי של מאות אלפי דולרים. לא הייתה לסאדאם חוסיין שום בעיה לממן את הטירוף הזה.

כשם שאצה לחוסיין הדרך, כך גם ההנהגה הישראלית חשה שהזמן הוא לה לרועץ. שחייבים להספיק להרוס את הכור, לפני שיהיה פעיל ויסכן את קיומה של ישראל. קוצר הזמן נבע גם מהחשש שהפצצת כור פעיל תעורר תגובת שרשרת גרעינית שתגרום למאות אלפי הרוגים. כדי לבחון מה תהיה השפעת ההפצצה נשלחו שני מדענים ישראלים לארה"ב, כדי לבדוק, כביכול, מה עלולות להיות התוצאות של תקיפה אפשרית של הכור בדימונה. לא כל האמריקנים הלכו שולל, ובתזכיר שכתבו ציינו כי "לא ברור אם הישראלים מתכוונים באמת להגן על הכור שלהם, או לתקוף כור של אחרים."

על אף תחושת הדחיפות, היו בישראל מי שהתנגדו לפעולה. שר הביטחון, עזר ויצמן, התנגד לה נחרצות, עד כדי כך שהתפטר מתפקידו. לפני שהתקיפה יצאה לדרך היא נדחתה כמה פעמים ופעם אחת ממש נבלמה כשהטייסים כבר ישבו במטוסיהם, כי הידיעה על מה שצפוי לקרות הגיעה אל ראש האופוזיציה, שמעון פרס, ששלח לבגין מברק התנגדות. בגין היה משוכנע שעזר ויצמן היה המדליף.

הספר מרתק, אמנם, אבל רצוף בטעויות שעינו של כל קורא ישראלי אינה יכולה להחמיץ. כך למשל "גבעת התחמושת" מתועתקת לאנגלית כך: "Givat Hatakh Moshem" כלומר משהו כמו "גיבת התח מושם"; תרגום המילה המילה axe  מתועתקת גְרָזֶן במקום גַּרְזֶן; בניגוד למה שכתוב בספר, כולנו יודעים שפירוש המילה "אבוק" בערבית איננו "חרא"; שבסיומו המוצלח של מבצע יגידו "ברוך השם" ולא "ברך השם"; שבסיס חיל האוויר בתל נוף אינו ממוקם בצפון המדינה, "ליד הגליל"; שלסגן שר הביטחון קראו מרדכי ציפורי ולא מרדכי ציטורי ואת אריאל שרון כינו אריק ולא "ארי". לא ברור מהי הדת הדרוזית-נוצרית שמזכיר המחבר, או מתי מוטה גור היה יושב ראש מפלגת העבודה. קשה גם להאמין שמכונאי המטוסים שאיחל הצלחה לאחד הטייסים ממש לפני שזה המריא פנה אליו במילים האלה: "אדוני, אני לא יודע לאן פניך מועדות, אבל שיהיה בהצלחה."  "אדוני"?  (Sir, באנגלית?) הייתכן? סיפור חביב, אבל לא סביר. כל הטעויות הללו מערערות במידה מסוימת את תחושת הביטחון של הקורא בחלקים שבהם אינו בקיא. יש לקוות שאינן  מעידות על שאר תוכנו.

מבצע ההפצצה בעיראק היה בלי ספק מפגן מרשים מאוד של תעוזה, יכולת מבצעית ואומץ לב. על פי ההערכות של מתכנניו היה ברור ששניים מהמטוסים לא ישובו בשלום. למרות זאת הטייסים נאבקו על הזכות להשתתף בו.

למחרת שובם של המטוסים לבסיסם התברר שהמאמץ שנדרש מכלי הטיס היה עצום עד כדי כך, שאף אחד מהם לא היה תקין. תיאור עבודתם של מכונאי המטוסים שהכינו אותם לטיסה וטיפלו בהם בשובם מעורר מחשבות על תחקיר "המקור" בערוץ 10.

המקור אמא אחת מול חיל האוויר

"המקור" עסקה ברשלנות בתחזוקה של מטוסי חיל האוויר, ובתאונות הרות האסון שהרשלנות הזאת כבר גרמה. לפיכך אי אפשר שלא לתהות אם גם היום היו מצליחים מטוסי חיל האוויר למלא בהצלחה משימה מורכבת ומסובכת כל כך.

אבל את השאלה המשמעותית ביותר שמעורר הספר הזה ניסח היטב אחד ממתנגדיו של המבצע, ראש אמ"ן דאז, יהושע שגיא באוזני השרים שהתכנסו כדי להחליט אם לאשר את המבצע. בגין הודיע להם שהוא דורש הסכמה של כולם!

כך אמר יהושע שגיא לשרים: "הפחד מפני שואה שנייה אינו מצדיק נקיטת כל צעד שישראל מעלה בדעתה." עמדתו לא התקבלה.

 

3 תגובות על ״רוג'ר קלייר: "הפשיטה על השמש": האם הייתה הצדקה לתקיפת הכור העיראקי?״

  1. אינטרסים צרים קובעים גורלות של מיליונים. הפצצת הכור לא היתה בשל החשש מפצצה. ישרעל עם הפצצה שלה היא זו המסכנת את ישרעל ומגרענת את האזור. ההפצצה נעשתה ערב הבחירות ולמענן. בגין נבחר שוב. שנה לאחר מכן הוא עשה שלום עם מצרים והכניס את ישרעל למלחמת לבנון הראשונה.

    אהבתי

  2. תודה עופרה, עוצר נשימה.
    הבטתי בדף הספר באמזון ומסתבר, לפי תגובה של טייס, שיש גם המון אי דיוקים טכניים בנוגע למטוסים. המגיב מצר על כך שמחבר הספר לא ביקש מאיש מקצוע לעבור על כתב היד לפני הפרסום. לכן נתן הסוקר לספר רק שלושה כוכבים מתוך חמישה.
    https://www.amazon.com/Raid-Sun-Inside-Israels-Campaign/dp/0767914252

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s