"ביוגרפיות עלולות להמיט צרות שלאחר המוות", כתבה פעם באירוניה האופיינית לה ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולנייה שזכתה ב-1996 בפרס נובל לספרות. שימבורסקה לא אהבה את העיסוק בחיים הפרטיים של כותבים, סברה כי ייעודו של הסופר לכתוב, לא לדבר, והעדיפה לא להעסיק אנשים "בצרותיה". לפיכך נהגה לפתוח כל שיחה עם אחת מידידותיה באמירה המבודחת, שהייתה בה כמובן לא מעט ביקורת על תרבות הווידויים הפומביים: "ועכשיו אספר לך את סיפור חיי…"

את רגשותיה לא גילתה בישירות גולמית, לא דיברה וסיפרה על עצמה ועל מה שעובר עליה, אלא כתבה שירים, ובהם הביעה את מחשבותיה וחשפה בתחכום חלקים מנפשה.

לא פעם עטפה שימבורסקה את דבריה בכיסויים של אירוניה דקה, שרק מעצימים את כוחם התיאורי. הנה למשל, לאחר מות הסופר והמשורר קורנל פילופוביץ' שעמו קיימה קשר זוגי במשך כשלושים שנה, כתבה את השיר "חתול בדירה ריקה" (תרגם דוד וינפלד):

לָמוּת – לֹא מְעוֹלְלִים זֹאת לְחָתוּל.
כִּי מָה אָמוּר חָתוּל לַעֲשׂוֹת
בְּדִירָה רֵיקָה.
לְטַפֵּס עַל הַקִּירוֹת.
לְהִתְחַכֵּךְ בָּרָהִיטִים.
לִכְאוֹרָה דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה כָּאן.
וּבְכֹל זֹאת שֻׁנָּה
כִּבְיָכוֹל לֹא הֻזַּז,
וּבְכֹל זֹאת הָעֳתַק.
וּבַעֲרָבִים הַמְּנוֹרָה אֵינָה דוֹלֶקֶת עוֹד.

שׁוֹמְעִים צְעָדִים בַּמַּדְרֵגוֹת,
אַךְ לֹא הַצְּעָדִים הַלָּלוּ.
הַיָּד הַמַּנִּיחָה דָּג בַּצְּלוֹחִית,
אֵינָה הַיָּד הַהִיא.

מַשֶׁהוּ לֹא מַתְחִיל כָּאן
בְּעִתּוֹ.
מַשֶׁהוּ לֹא מִתְרַחֵשׁ כָּאן
כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.
מִישֶׁהוּ נָכַח וְנָכַח כָּאן,
וְאַחַר נֶעֱלַם לְפֶתַע
וְנֶעֱדָר בְּעִיקְשׁוּת.

כֹּל הָאֲרוֹנוֹת נִבְדְקוּ.
דֶּרֶךְ הַמַּדָּפִים הַדִּילוּגִים חָפְזוּ.
הַמְּקוֹמוֹת מִתַּחַת לַשָׁטִיחַ נִסְרְקוּ.
הוּפַר גַּם הָאִיסוּר
וְהַנְּיָירוֹת פֻּזְּרוּ.

מָה עוֹד נִתַּן לַעֲשׂוֹת,
לִישׁוֹן וּלְהַמְתִין.
רַק שׁיַחְזוֹר כְּבָר,
רַק שֶׁיַרְאֶה פָּנָיו.
אָז יִלְמַד,
כִּי לֹא כָּך נוֹהֲגִים בְּחָתוּל.
תִּהְיֶה פְּסִיעָה לְעֶבְרוֹ
כְּאִילוּ בְּאִי-רָצוֹן,
אַט-אַט,
עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִם נֶעֱלָבוֹת עַד מְאוֹד.
וּבְתוֹר הַתְחָלָה שׁוּם קְפִיצוֹת וִילָלוֹת.

תחושת האובדן, העלבון, חוסר הנכונות להשלים, כל שלבי האבל המקובלים והידועים,  מתמקדים בחתול ובכעס שהוא חש כלפי האיש שנעלם לו פתאום, נטש אותו, הפסיק לטפל בו, כפי שנהג לעשות במשך שנים. לא המשוררת כואבת ומתקשה להשלים. החתול. לא המשוררת ממשיכה לצפות לשובו של האהוב. החתול. לא היא זאת שמתקשה להאמין שהאובדן סופי, ומתכננת כיצד תקבל את פני אהובה בשובו: תמחיש לו את מורת רוחה, תשמח בחשאי, אבל "תראה" לו שכך לא מתנהגים, שזאת לא מעוללים למי שאוהב אותך, זקוק לך ומתגעגע אליך.

ההזרה מאפשרת למשוררת להביע את כאבה, אבל בה בעת גם לתאר את הקשר העמוק שיש לה עצמה עם החתול, ואת יכולתה להזדהות אתו. החתול אינו משמש רק כלי המאפשר לה לספר בעקיפין ובאמצעותו על אבלה, אלא הוא גם סובייקט בפני עצמו. המשוררת מסוגלת כמו לחדור אל פנימיותו ולתאר את העולם מתוך עיניו. אפשר ממש לראות כיצד היא עוקבת אחריו, רואה אותו מסתובב בבית, סקרן, כדרכם של חתולים, "בודק" את הארונות, מתחכך ברהיטים, בוחן, תוהה, מחפש, מתריס – הנה הוא מפר את האיסור, מפזר את הניירות של האיש האהוב שהיה ואיננו עוד, כמו כדי להעניש אותו על היעדרותו, והנה הוא מתכנן עוד נקמה קטנה, כמו זאת של ילדים קטנים שמתנכרים לפעמים להוריהם אחרי היעדרות ממושכת מדי, ומביעים בכך את הכעס והעלבון על הנטישה שחוו: כשישוב, החתול כמו אומר בלבו, כבר יראה לו: לא יתרצה מיד, לא יפגין התלהבות, ישמור על כבודו העצמי, החתולי, ורק אחרי זמן מה, כשימצה את העונש, יתחיל לקפץ ולילל בשמחה.

מהאלגיה המעודנת הזאת אפשר ללמוד על שגרת יומם וערבם של בני הזוג. על הצעדים במדרגות של האיש האהוב המגיע הביתה. על מנורת הקריאה שלו, הנדלקת לעת ערב. על מחויבותו רבת השנים לצרכיו של החתול, שאת צלחת האוכל שלו נהג כל יום למלא. ומתוך כל אלה אנו חשים בעוצמה באבלה ובצערה של המשוררת.

אכן, אין באמת צורך בביוגרפיה שתספר באופן ישיר את מה שידעה להביע בעקיפין, אך לעומק, בשירתה.