מתי ומדוע פקדו על חיילי צבא ההגנה לישראל לשבור אלף עותקים של תקליט? איך ניצלו שניים מהם מהפטישים המנפצים?

לדברי היוצר דן אלמגור, פזמונאי, מחזאי ומנחה, זה קרה בסוף 1988, זמן לא רב אחרי שפרצה האינתיפדה הראשונה. אלמגור כתב אז שיר שזכה לשני ביצועים: הראשון –  באולפן הטלוויזיה, בתוכנית שבה השתתפו כמה מטובי האמנים הישראליים: סשה ארגוב, מתי כספי, נירה רבינוביץ', ואחרים. השיר  שודר באותה שנה בתוכנית המרכזית של ערב ראש השנה, בערוץ הראשון של הטלוויזיה. עמרם מצנע, שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, שמע אותו והורה לחברי להקת פיקוד מרכז לבצע את השיר ולהקליט אותו. מצנע סבר שמה שהשיר מביע חשוב כל כך, עד שביקש להפיצו בקרב חייליו.

אלה מילותיו:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וּבִדְמוּתוֹ,
בְּטֶרֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ,
וְכֹל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם.
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם, כֻּלָּם.
וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר, כִּי כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם הָאָדָם.

תֵּן לָנוּ כֹּחַ שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם,
צֶלֶם האָדָם.
תֵּן לָנוּ כֹּחַ דַּוְקָא בַּיַּמִּים הָאֵלֶּה,
שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם, צֶלֶם אָדָם,
שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם,
שֶׁלֹּא לָלֶכֶת בַּתֶּלֶם הַמֻּכְתָּם בְּדָם!
דַּוְקָא בַּיַּמִּים הָאֵלֶּה, דַּוְקָא בַּיַּמִּים הָאֵלֶּה,
תֵּן לָנוּ כֹּחַ שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם, צֶלֶם אָדָם.

כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם, כֻּלָּם. בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם הָאָדָם
וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר וְאֵין שָׁוִים יוֹתֵר.
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים,
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם אָדָם.

תֵּן לָנוּ כֹּחַ…

כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם.
וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר וְאֵין שָׁוִים יוֹתֵר וַחֲבִיבִים יוֹתֵר,
כִּי כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם הָאָדָם.

תֵּן לָנוּ כֹּחַ…

אבל כשהשיר הגיע לגלי צה"ל, הורה מי שהורה לנפץ את כל עותקיו של התקליט, ולא להשמיעו עוד. מי שקורא אותו אינו יכול שלא לתהות מה בו הפריע כל כך לרשויות. האם צמד המלים "בצלם אלוהים"? לא ייתכן, שהרי הן לקוחות מסיפור הבריאה בספר בראשית. וכך גם "בצלמו ובדמותו". האם הקריאה "לא לאבד את הצלם"? ומדוע שהתחינה הזאת תפריע למישהו? האם אין בה אמירה מובנת מאליה, שאל לנו לאבד צלם אנוש, שאנו מחויבים לשמור על אמות המידה המוסריות? אם כן המשאלה שלא נלך "בתלם המוכתם בדם"? ומה בכך? האם יש מי שרוצה ללכת בנתיב של דמים מרצון, מבחירה? נראה כי מה שצרם למתנגדי השיר הייתה הטענה שכולנו ברואים בצלמו של אלוהים. כולנו. כל בני האדם. יהודים וערבים. שחורים ולבנים. גברים ונשים. דתיים וחילוניים. גבוהים ונמוכים. יפים ומכוערים (האם גם – שמחים ועצובים, הוגנים ומרושעים, שוחרי שלום ומחרחרי מלחמות, מפשרים ושונאים, מסיתים וקורבנותיהם?), ואין טובים ואין שווים יותר.

תן לנו כוח, כמו מתפלל השיר, שלא נאבד את המצפון. ומדגיש –  דווקא בימים האלה. במיוחד בימים האלה. כשרע ומר. כשהכעס עלול לגבור על השכל הישר ועל צווי המוסר.

קשה מאוד להבין את הזעם שעורר השיר המתון והמיישב הזה, שניסה כבר לפני עשרים ושמונה שנים להזהיר מפני התבהמות ואובדן שליטה. אי אפשר ליישב את מילותיו עם מה שאמר אז ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, שכינה את אלמגור בוגד. מקומם כל כך לדעת  ששיר כזה הביא אנשים עד לידי איומים ברצח, של אלמגור ושל בני משפחתו.  לא ייתכן להשלים עם דבריו של מפקד המשטרה שאמר לאלמגור שההתנכלות היא "סתם הוצאת קיטור", עד שפוצצו לו את האוטו וניסו לשרוף את ביתו.

קצינת חינוך אחת אמיצה הצילה שניים מהתקליטים והבריחה אותם למקום מבטחים, והם, כך מספר דן אלמגור, מצויים מאז בידיו. ספק אם הצליח מישהו להציל גם את מילות השיר ואת תחינתו אלינו.