מדוע התאבדה אסתי וינשטיין? האם יכלה לספר לעולם על מה שהתרחש בחייה, על מה שהביא אותה לעזוב את ביתה ואת בנותיה, ולהישאר בחיים?

לפני שנסעה לדרכה האחרונה, לאשדוד, שם נמצאה גופתה במכונית שחנתה ליד חוף הים ועליה הפתק הקטן שבו כתבה: "בעיר זו ילדתי את בנותיי, בעיר זו מתתי בגלל בנותיי," שלחה וינשטיין לכמה אנשים את מה שכינתה "הספר" שכתבה, וביקשה מהם לקרוא אותו. אף אחד מהנמענים לא הבין שמדובר למעשה במכתב פרידה ארוך, בתיאור מפורט של מה שעבר עליה ובפירוט הסיבות להתאבדותה.

אחרי שקוראים את מה שכתבה בספרה אפשר להבין שהתאבדותה הייתה כמעט בלתי נמנעת, ולא נגרמה רק בשל העצב על הנתק מבנותיה. כלל לא ברור אם הייתה יכולה להמשיך בחייה אחרי שסיפרה על עצמה ועל מה שעולל לה בעלה, אחרי שחשפה את כל נבכי לבה הנסתרים ביותר, את כל המחשבות הכי אינטימיות, הכי מסגירות, הכי מביכות.

המניע לכתיבת הספר ברור: וינשטיין רצתה שבנותיה יבינו מדוע נאלצה לעזוב אותן. היא השוותה את בחירתה לזאת של האם האמיתית במשפט שלמה − שהעדיפה להיכנע לאישה שביקשה לגזול ממנה את פרי בטנה ולוותר עליו, רק כדי שהתינוק לא ייפגע. טובתו עמדה לנגד עיניה יותר מאשר טובתה שלה.

בספר שכתבה נראה שאסתר וינשטיין החליטה על מעשה שמשון: תמות נפשי עם פלשתים. היא תספר לעולם, לבני משפחתה, לבנותיה במיוחד, עם מה נאלצה להתמודד, אבל בכך תמוטט את המבנה לא רק על אויבה, אלא גם על עצמה. כתבה וויתרה.

במשך שמונה שנים ניסתה אסתי וינשטיין לגבור על הקרע בנפשה: לחיות בשני העולמות. להיות האישה החופשית שעזבה את חסידות גור, ובה בעת לשמור על קשר עם בני משפחתה שנשארו שם. יש להניח שאילו אפשרו לה לנהוג כך, אילו הרשו לה להיפגש עם בנותיה, להעניק להן את אהבתה, לא הייתה נאלצת לחשוף את כל הסודות הממאירים הללו, ולא הייתה מרגישה שאין לה עוד מקום בעולם הזה.

על הקונפליקט שאתו נאלצה להתמודד כבר דובר בגלוי. אפילו בטלוויזיה, במהדורת חדשות של ערב שבת, סיפרו בקצרה על חלק ממה שנחשף בספרה. כיצד בעלה, החסיד החרדי האדוק לכאורה, עודד ולמעשה כמעט אילץ אותה לקיים יחסי מין עם גבר זר, בנוכחותו. ועם זאת, הקריאה בספר, המפגש עם האופן שבו וינשטיין מתארת את התהליך שבו הגיעה עד למעשים האסורים, פותחים צוהר אל עולם עצוב מאוד. אל יצרים שמתלקחים מאליהם, עד שאי אפשר כמעט לשלוט בהם, אחרי שנות חיים של הדחקה והתעלמות אלימה ממש מהגוף, מצרכיו, מהדחפים האנושיים הבסיסיים ביותר.

כמו מוקשים חבויים לא הרחק מפני השטח טמונות תשוקות שאין להן שום מוצא, עד שהן מתפוצצות בנגיעה הכי קלה, וגורמות להרס שאין עליו שליטה. הכול מתעצם, כמו בסיר לחץ שאין בו שום שסתום ביטחון.

בעקבות התאבדותה של אסתי וינשטיין פרסמו אנשים שונים כמה מהתקנות של חסידות גור. אלה למשל חלק מהאיסורים החלים על צעירות:

• אסורה נשיקה או חיבוק מאבא או סבא, ורצוי להמעיט במגע בכלל.
• לא הולכים ברחוב עם אבא או אח.
• אין לשיר ליד אחים.
• מי שמקפידה לא לשיר גם ליד אבא, תזכה לזכויות עצומות.
• להמעיט בדיבור עם אחיינים מעל גיל 13, לא לדבר עם גיסים או להגיד להם שלום.
• אסור לפגוש את החתן. או לדבר עליו עם חברות. אם רואות אותו ברחוב – יש לברוח.
• כשאת מדברת עם גברים − כולל בני משפחה − השפילי מבט ושמרי מרחק.
• אם יש רהיט בחדר − שהוא יפריד ביניכם.
• אסור להעביר לשום גבר שום דבר מיד ליד. (אין איסור להתכופף ולהניח למרגלותיו).
• אסור להגיד לגבר זר "אתה". אם חייבות לדבר עם גבר, למשל רופא או מנהל, יש לפנות אליו ב"אתם". "אתה" – רק לאבא, לסבא או לאחים.

ואלה על בחורי ישיבות:

• אסור לשבת שני בחורים על מיטה.
• אסור לשני בחורים להיות לבד בחדר.
• אסור לגעת בבחור אחר.
• אסור להחליף חליפה בבת אחת, אלא מוריד חצי, לובש חצי מהחליפה השניה, ורק אז מוריד את החצי השני.
• אסור לישון עם פיג'מה. ישנים רק עם חולצה לבנה, ציצית צמר, וגאטקעס שמחליפים מתחת לשמיכה.
• אסור להתרחץ בבית, רק במקווה.
• אסור להיות ערים אחרי השעה 10.00.
• אסור לישון בצהרים במיטה.
• לא מדברים עם דודות.
• לא הולכים לחתונות.
• אסור להגיד כלה.
• אסור ללכת כל יום למקווה.
• אסור לשים דאודורנט ובושם.
• אסור להתקלח עם סבון בימי חול, רק בערב שבת.
• מותר להתקלח רק עם שמפו הוואי.

אלה רק דוגמאות בודדות מתוך הרשימות האינסופיות של האיסורים, שחלקם נשמעים כה מופרכים עד שקשה להאמין שמישהו בכלל מציית להם וחי על פיהם.

האם אפשר להניח שכל האיסורים הללו אינם מלבים את "היצר הרע", אינם מסיטים ומסיתים את המחשבות, כמו האיסור לחשוב על פיל לבן, שאחריו אי אפשר אלא לחשוב על פיל לבן?

לקראת סוף מסכת הייסורים שמגוללת אסתר וינשטיין, שהייתה מילדותה אדם מאמין, היא מתארת איך חוותה התפקחות איומה כששאלה את עצמה את השאלה שהעניקה לספר את שמו: אם הקדוש-ברוך-הוא עשה אותה כרצונו, מדוע היא נאלצת לחוש ייסורי מצפון כה איומים, קרע נפשי כה עמוק, ואת הכאב הבלתי נסבל שהוא מנת חלקה?

אין לדעת אם בני משפחתה הקרובים, בנותיה, למשל, יהיו מסוגלים לקרוא את הספר הזה. לא יהיה להן קל, משום בחינה, לעשות זאת. כנותו ופתיחותו טוטליים. אמנם וינשטיין לא מציגה את הדמויות בספרה בשמותיהם האמיתיים, כך למשל האישה המספרת נקראת בספר הדסה, או דסי, ולא אסתר או אסתי, וגם שמו של הבעל שונה מזה של הגבר האמתי, אבל הכותבת לא הקדימה את ספרה במשפט המקובל הטוען כי "כל דמיון לדמויות אמתיות מקרי", זה שנועד לפטור כותבים מתביעה משפטית או מגינויים של מי ששימשו השראה לסיפור. כמעט ברור שוינשטיין גמרה אומר בנפשה לומר את כל האמת, בדיוק ובלי הנחות, ואז להסתלק מהעולם. אכן, ספרה מופץ ברבים.

האם הייתה מצליחה להגיע לתפוצה כה נרחבת אלמלא התאבדה? מה היה קורה אילו שלחה את כתב היד להוצאות לאור, אילו הציעה להן לערוך אותו, לתקן את הטעון תיקון, ולפרסמו ברבים כספר מן המניין − האם היו נעתרים להצעתה או משיבים את פניה ריקם? האם היה די בכאב ובזעזוע שהספר מסב כדי להביא לכך שמישהו היה "משקיע" בו כסף, זמן ומאמצים?

את התשובה לשאלה הזאת לא נוכל לעולם לדעת. אסתי וינשטיין התאבדה, ובמעשה זה הצליחה להשמיע קול זעקה רמה.

כמה עצוב לחשוב שגם אם הוצאה לאור כלשהי תחליט בסופו של דבר לקחת את הספר לחסותה, אסתר וינשטיין לעולם לא תדע על כך. ועם זאת, נראה שקול צלול וישר שהתקיים בתוכה אמר לה שדבריה לא יאבדו.