איש צעיר, כבן עשרים ושש, אלפרד טניסון שמו, סבור שחייו הגיעו לשפל שלעולם לא יוכל לשוב ולהתרומם ממנו. לפני שלוש שנים מת אביו, ואלפרד ועשרת אחיו נותרו תלויים בנדיבותו המפוקפקת של סבם. עד מהרה נוכחו שלא יוכלו לסמוך על הסבא הזה. את אביהם, בנו, הדיר מהרכוש המשפחתי, ואחרי שמת הסב נודע כי הוריש את כל הונו לדודם. זה הזדרז לנשל את אחיו ואת אחייניו, ובכסף שירש בנה לעצמו טירה רבת ממדים וסרת טעם, בתקווה שהתבדתה לזכות בתואר אצולה. לנכדים הקציב הסב בצוואתו סכום כסף שיותיר אותם אמנם חיים, אך עניים. עוד לפני שמת, הודיע הסב לאלפרד שאם הוא רוצה תמיכה כספית, עליו לעזוב את הלימודים באוניברסיטה ולהקדיש את עצמו לחיים של כומר. אלפרד סירב. עוד בילדותו החליט להקדיש את עצמו לחיים של משורר ! אכן, כבר פרסם כמה קובצי שירה, אבל אלה לא זכו לתהודה חיובית, ולא נראה שיביאו לו תהילה או פרנסה. אך ניחא. אלפרד, שבע אכזבות ודאגות, חושש שמא מחלות הנפש והאלכוהוליזם שלקו בהם אביו וכמה מדודיו יפגעו גם בו − אבל קיימת בחייו נחמה אחת בטוחה, משענת מופלאה בדמותו של ידיד נפש, ארתור הָלָם, שאותו הכיר כשלמדו ביחד באוניברסיטה. הידידות הזאת עמוקה ורבת שנים, והיא מעניקה לאלפרד את מה שהוא צריך: בסיס איתן, תמיכה מוחלטת ואהבה נאמנה שהוא יכול לסמוך עליה ולתת בה אמון מלא. הָלָם הוא יותר מידיד. בקרוב יהפוך לגיסו של אלפרד. כבר שנים שהוא מאוהב באחותו, ולאחרונה התארסו השניים רשמית, אחרי שהצליחו סוף סוף להתגבר על ההתנגדות של אביו של הָלָם, שלא התלהב משידוך עם משפחה בעייתית כל כך.

ואז הכול קורס. זמן מה לפני טקס הנישואים, מתלווה ארתור הָלָם לאביו שיוצא לטיול קצר באירופה, לוקה בשבץ מוחי ומת.

לא רק ארוסתו שוקעת באבל. גם אחיה, ידידו המשורר, מאבד את כל מה שיציב בעולמו. במשך שנים הוא מסרב לפרסם את השירים שהוא ממשיך לשקוד על כתיבם. רבים מהם עוסקים באבל על ידידו הטוב. אחד מהם הוא השיר "הך, הך, הך", כאן בתרגום שלי:

הַךְ, הַךְ, הַךְ,
עַל קוֹר אֲבָנֶיךָ, יָם אָפֹר,
אִילוּ רַק יָכְלָה לְשֹׁנִי לְהַבִּיעַ
כֹּל הִרְהוּר שֶׁבִּי נֵעוֹר.

כַּמָּה טוֹב לִבְנוֹ שֶׁל הַדַּיָּג
הַצּוֹעֵק לוֹ בַּמִּשְׂחָק עִם אֲחוֹתוֹ!
כַּמָּה טוֹב לַנַּעַר הַמַּלָּח
הַשָּׁר שָם בַּמִּפְרָץ עִם סִירָתוֹ!

וְהַסְּפִינוֹת הַכְּבוּדוֹת מַמְשִׁיכוֹת
אֶל מִבְטָחָן אֲשֶׁר מִתַּחַת לַגִּבְעָה;
אַךְ הוֹ, לְמַגַּע יָד שֶׁנָּמוֹג,
וּצְלִיל קוֹל שָׁקֵט בְּלִי תְּנוּעָה!

הַךְ, הַךְ, הַךְ,
עַל רַגְלֵי צוּקֶיךָ, הוֹ יָם!
אַךְ הָרוֹךְ הַמְּעֻדָּן שֶׁל יוֹם שֶׁמֵּת
אֵלַי לֹא יָשׁוּב עוֹד לְעוֹלָם.

הדובר עומד ומביט בים ובגליו. הוא רואה אותם מתנפצים על החוף, מתבונן בשגרת עליזותם של הסובבים אותו: ילדים משחקים וצועקים בשמחה, מלח משיט את סירתו, רואה את האוניות המפליגות לדרכן, ומקנא בכולם, בשלוותם הנינוחה. הוא מזדהה עם הים המכה את האבנים הקרות ומתאבל במחשבותיו על מה שאבד לו, על היום שהיה ואיננו עוד, על ידידו הטוב שמת ולא ישוב. בדמיונו הוא חש במגע ידו של החבר האהוב ושומע את הקול שנמוג. כמה עצב הוא מביע ואיזו תחושה של אובדן.

כמעט עשר שנים חלפו לפני שאלפרד טניסון פרסם ספר שירים נוסף. עד אז התנגד לכך, כי טען שאין בעולם מקום לשיריו. הספר החדש, שכלל אלגיה ארוכה −  125 בתים של 12 שורות ויותר, שנכתבה לזכר חברו − הצליח מאוד. זמן לא רב אחרי כן מינתה המלכה ויקטוריה את טניסון להיות "משורר החצר", תפקיד שזיכה אותו ביוקרה, כבוד וכסף, והעיד על ההערכה הרבה שרחשו לו בני דורו. הוא נשא לאישה את ארוסתו משכבר הימים. אחד משני בניו נקרא על שם ידיד נעוריו, הָלָם. בניגוד לדודו זכה טניסון בהיותו בן שבעים וחמש בתואר אצולה. אין לדעת אם בטקס שבו נהפך להיות "ברון טניסון מאלדוורת'"  חש מעין נקמה או שמחה לאיד כלפי הדוד המנשל, שאת טירתו הוולגרית הִרבה לתאר בשיריו.

השיר באנגלית