האם סיפורים המתרחשים בעולמות רחוקים וזרים מאוד לקורא יכולים לעניין אותו? לא פעם מתעוררת התהייה – האם קוראים מעדיפים את המציאות הקרובה והמוכרת להם, האם, במילים אחרות, הם מבקשים לקרוא על זולתם, או בעיקר על עצמם?

ההצלחה המדהימה של ספר כמו סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז, רומן ישראלי ומקומי כל כך, שתורגם לעשרים ואחת שפות, ביניהן טורקית, סינית, כורדית, קטלאנית, והדרך שמצא אל לבבות קוראים בעולם כולו, מעידות כי מה שכתוב היטב, גם אם הוא ספציפי מאוד למציאות מסוימת אבל זר לקוראים ממקומות אחרים, יכול לעניין גם אותם. וזאת, כמובן, רק דוגמה אחת מיני רבות.

את הספר כולם נשא הרוח מאת שגיא כהן (בהוצאת עם עובד), קראתי כאילו נכתב על ארץ רחוקה וזרה. עלילתו מתרחשת ביישוב בדוי אך לגמרי אפשרי: "מעלה חשמונאי". רק משמו של המקום אפשר להבין היכן הוא ממוקם: אי שם, על הגבעות באזור המכונה "יהודה ושומרון", בסמיכות הדוקה לשני כפרים ערביים.

המספר הוא נער, אולי במידה מסוימת בן דמותו של הסופר, שעליו נכתב על גב הספר כי "גדל בהתנחלות ועזב אותה" והוא כיום מורה להיסטוריה בבית הספר התיכון רנה קסין בירושלים. שגיא כהן חזר כנראה בשאלה. משה, הנער תלמיד כיתה י' שהוא מעניק לו בספר הזה את זכות הדיבור, הוא עדיין תלמיד בישיבה שנקרע בין הצורך שלו להסתגל ולהתאים את עצמו לסביבתו, לבין עיניו הפקוחות, הרואות מראות שאינם יכולים לעלות בקנה אחד עם העולם ה"ערכי" כביכול המוצג לפניו ביישוב שבו הוא גר ובישיבה שבה הוא לומד.

אמו היא זאת שמאפשרת לו לראות את החלופות לערכים שמייצגת הקהילה שבה הם חיים. היא חריגה בנוף הסובב אותה. דוגלת בזכויות אדם. לא רק אדם שהוא יהודי. היא מתעבת את ההקצנה שבנה נסחף אליה. את האלימות של אלה שאנו רגילים לכנות "נוער הגבעות". היא מחלקת את בני האדם לא ליהודים וערבים, אלא לקיצוניים ואלימים, לשוחרי שלום ומתונים. ומנסה לתווך, משתדלת לשמש כגשר בין העולמות.

לא רק אמו של משה ("הייתה אמת בשֵׂער שלה" הוא אומר בלבו כשהוא מביט בה ומתפעל מיופייה, לא רק הגופני) מערערת את עולמו, אלא גם עיניו הפקוחות והרואות הכול: את הצביעות, הכיעור, האלימות והרִשעות שבהם הוא נתקל כל העת בסביבתו הקרובה.

הוא מבחין בשקרים המגוחכים ביותר שמספרים לילדים, אפילו בעניינים שמוסכמים על הכול, למשל, שדוד המלך בעצם לא חטא עם אשת אורייה החתי. להפך, הוא הקריב את עצמו כביכול למען העם כשנשא אותה לאישה כדי להחזירה ליהדות…

הוא מבחין ב"פוליטיקלי קורקט" הדתי: "בישיבה למדנו שאסור לכעוס, עדיף לחייך בביטחון שקט. הכעס הוא 'מצב של חטא'. הייאוש, כך, למדנו, הוא 'הטעיה', הייסורים 'כפרה', והצרות הן 'ניסיון'".

הוא מתאר את הבטחות השווא שמבטיחים לו: "תישען, משה, תישען לאחור. אני נשען על חז"ל בכל אירוע משמעותי בחיי," מסביר לו המורה שלו כשהוא בא אליו עם מצוקה ממשית, ואז מועל באמונו בבוטות, ומוכיח לו שאין למעשה שום אמת נושנה להישען עליה.

הוא מתאר את הגזענות המובנית ביישוב, שמפרידים בו בין אשכנזים לבני עדות אחרות: "במעלה חשמונאי מקפידים להבחין גם בארץ מוצאן של הנשמות. כי אם כבר נותנים לנשמה רגעים קטנים של חופש ועונג, מוטב שתהיה במחיצת נשמות שבאו מן האזור הגיאוגרפי שממנו באה היא."

את כל אלה הוא פורט לפרטי פרטים מדוקדקים. מבטו אינו מחמיץ מאומה. ובכל זאת הוא מתקשה להינתק מבית הגידול שלו. גם כשהוא מבין בדיוק את המשמעות של כל מה שהוא רואה: למשל את הבגידה וההתעללות המחרידה של המורה שלו בנער שהעז לחשוף את נטייתו המיניות הלא מקובלת בישיבה, או כשהוא נוכח באירועים שבהם הברוטליות של שכניו (ושל שלוחיהם, החיילים) נחשפת במלוא כיעורה, ומבין היטב את מלוא משמעות ההתכחשות של תושבי היישוב לזכויותיהם הבסיסיות ביותר של שכניהם הערביים, כשהם מסרבים לראות את היד המושטת לעברם, כשהם מתעקשים לראות בעצמם "אדוני הארץ" ואת הערבים כאויבים שיש להרוג, ואת "הטובים" שבהם, את אלה ששואפים לחיות בשיתוף פעולה ובשלום, מוכנים לכל היותר לקבל כעבדים, "חוטבי עצים ושואבי מים".

כדי לחדד את הספקות שלו עצמו, מספר משה על אחד מחבריו, עומר, שאינו פוחד להטיל ספק, לשאול את מוריו שאלות קשות ולחשוף את הקיבעונות, האטימות והמוגבלות המחשבתית שלהם. "אני מחפש משהו רציני," הוא אומר למורה שלו, "לא נימוקים של ילדים בכיתה ד' שמתווכחים למי יש אבא יותר חזק," כשהמורה מתקשה להשיב על השאלה הבסיסית ביותר שאפשר לשאול: "מה זאת האמונה שאתה מדבר עליה מתחילת השנה?" הציניות של עומר מרגיזה את משה, כי היא מערערת את מאמציו להיאחז במוכר, ובה בעת גם מעוררת בו קנאה.

עלילתו של הרומן מתרחשת בסוף שנות התשעים, עד ראש השנה של שנת 2000, כשאריאל שרון עלה על הר הבית והצית את אירועי האינתיפדה השנייה, ואת גל הפיגועים שבא אתה. אכן, לא היה באותן שנים ברחבי המדינה מקום בטוח באמת, ובכל זאת ישראלים שחיים במרחק קילומטרים מעטים בלבד מתושבי הגדה המערבית תוהים לא פעם איך אלה מעזים לחשוף את ילדיהם לנסיעה בדרכים שבהן הסכנות מיידיות וכמעט ודאיות. אכן, הרומן מתחיל כך: "התחילו לזרוק עלינו אבנים כשהייתי בן שבע". ובהמשך: "מעט לפני סוף כיתה ג' התחילו לזרוק עלינו גם בקבוקי תבערה". כעבור כמה עמודים הוא מודה: "פחדתי. פחדתי שיירו שוב. עליי, על אימא, על אבא." סיפור המעשה כולו סובב סביב אירוע ירי שבו נפגעה אמו של המספר, וסביב תוצאות אותו מקרה.

שגיא כהן מספק לנו, הקוראים, את כל סבך ההצדקות שנותנים לעצמם האנשים הללו. כמי שמכיר אותם מקרוב הוא מיטיב לרדת לנבכי נפשם, מציג בפנינו עדות המעוצבת בכלים אמנותיים על עולמם הפנימי ועל מניעיהם. וכל זה מרתק. ממש כאילו אנו נחשפים לעולמות אחרים, מתמיהים, שונים כל כך מכל מה שמוכר לישראלים שגיבורי הסיפור שלפנינו מכנים "השמאלנים התל אביביים", אלה שהתקשורת חפצה, כביכול, ביקרם, אלה שאינם מסוגלים להבין את השקפת העולם שגם שגיא כהן, בדרכו המתוחכמת, קץ בה ושאת כל המקולקל בה הוא חושף, בלי רחמים.

"מפחיד להיות צודק רק בחצי. בגידה לומר שיש צדק נוסף זולת הצדק שלנו," אומר בלבו הילד משה, גיבור ספרו של שגיא כהן. ואילו הסופר מבקש לומר לנו שלא כך. שצדק אינו קניינו המלא של צד אחד. שעקירת עצי זית של השכנים שאותם רואים כאויבים תמידיים ומוחלטים, בלי שום אפשרות לראות בהם בני אדם, אנשים בעלי זכויות, רצונות וצרכים לגיטימיים, גם אם אינם יהודים, אינה עולה בקנה אחת עם צדק כלשהו.

"אף אחד לא נעצר להתבונן ולחשוב ולהבין ולשאול," מספר שגיא כהן מפי גיבורו, משה, על בני הקהילה. הוא עצמו התבונן היטב, ואת מסקנותיו המרתקות הביא בפנינו. על כך, ועל שחשף אותי לעולם קרוב גיאוגרפית אבל רחוק כל כך מכל בחינה אחרת, אוכל רק לומר לו תודה, ויישר כוח.