מסתבר שאין זמן טוב יותר לנסות לפענח את סוד הצלחת הספרים של ג'וג'ו מויס מאשר בימים שבהם נפלה הקוראת קורבן למתקפה של וירוסים טורדניים. בין מחיטות אף, שיעולים ואנחות, אפשר בהחלט להתאחד עם לואיזה קלארק, גיבורת שניים מספריה של מויס, − ללכת בדרכך  (Me Before You)  והחיים אחריך (Life After You), המככבים זה זמן מה ברשימת רבי המכר, אחד מהם ממש בראשה.

דמותה הססגונית והעליזה של לואיזה קלארק, צעירה אנגליה שמטפלת בוויל, גבר אנגלי עשיר ויפה תואר שבעקבות תאונת דרכים לקה בשיתוק של ארבע הגפיים, מלבבת מאוד. לואיזה מנסה להציל את וויל ולעורר בו רצון לחיות, חרף מצבו הרפואי הקשה, עד שהיא (איך לא) מתאהבת בו.

מי שראה את הסרט המבוסס על הספר הראשון אינו יכול לנתק את לואיזה ממראהָ של השחקנית המגלמת את דמותה. אכן, חווית הקריאה התעשרה בזכות חינניותה יוצאת הדופן של אמיליה קלארק, שנותרה טבועה בתודעה. נעים ונחמד לראות בדמיון את חיוכיה המתוקים ואת העוויות הפנים המקסימות שלה. גם השחקן סאם קלאפלין, המגלם את וויל, משכנע בגבריותו השרמנטית והחזקה, אפילו אם אינו מניע אף אבר בגופו.

ללכת בדרכך, הספר והסרט, עוסק בשאלות הרות גורל: מה ערכם של החיים? האם מי שמרותק לכיסא גלגלים אינו יכול למצוא בהם טעם? מה צריך להיות סדר העדיפויות של אדם שאוהב אישה, אבל יודע שלעולם לא יוכל להעניק לה את כל מה שהיה רוצה, לנהוג בה כגבר באישה, לבנות אתה חיים שלמים ומלאים? האם צריכה להינתן לאדם כזה הזכות לבחור בהתאבדות? מי קודם למי, בסיטואציה הזאת, הוא, רצונותיו, צרכיו, הייאוש שלו ממצבו, או בני המשפחה שלו, שרוצים בקיומו ומסרבים לוותר עליו, חרף הסבל שהחיים מסבים לו? והאם מי שאינו יכול לקום על רגליו, ללכת, לשרת את עצמו – בעצם לעשות כל דבר שהוא בכוחות עצמו – יכול, למרות הכול, ללמד את הזולת, להעשיר אותו, לשנות את חייו?

כל אלה שאלות כבדות משקל. לא כן הספר. מצד אחד אי אפשר לומר שהכתיבה פוגעת בתבונתו של הקורא. היא מדויקת. מפורטת. לא מזויפת (לפחות כשמדובר בספר הראשון!). הקריאה בו אינה מעליבה. ג'וגו' מויס כותבת היטב. בניגוד לרבי מכר אחרים שנתקלתי בהם בעברי הרחוק. אז תרגמתי ספרים לפרנסתי, וחלקם השתייכו לז'אנר הירוד שכותבות סופרות אמריקניות מסוימות שכושר התיאור שלהן מתמצה במשפטים כמו "הדמעות התגלגלו על לחייה". מויס לעומתן אינה משתמשת בקלישאות. תיאוריה אמינים. הדמויות שהיא יוצרת משכנעות. ובכל זאת – יש משהו ריק ונוסחאתי בספרים הללו, והם תואמים בהחלט את מה שנקרא "ספר טיסה", ולפיכך הם טובים גם לימים של שפעת או הצטננות קשה, כשהמוח רוצה לשייט מעל סיפור העלילה, בלי שיידרש להעסיק את עצמו במשהו מיוחד, או להתאמץ בכלל. הכול קולח לו על מי מנוחות. העלילה שטה וזורמת. גם הדמעות – במקרה הזה של הקוראת, לאו דווקא של הדמות – מתגלגלות להן בנועם, ברגעים הנכונים, מופעלות כיאות על ידי סופרת שיודעת ללחוץ על הכפתורים הנכונים.

לעומת זאת, ספר ההמשך, שנכתב, לדברי הסופרת, כתשובה לשאלות רבות של קוראים – מה היה אחר כך? − מייגע למדי, ומעורר תחושה לעוסה ומפוברקת. אכן, מויס הצליחה להגות איזושהי תפנית שמצדיקה את ההמשך. בספר השני קורה משהו לא צפוי שמתקשר עם הספר הראשון. למרות זאת, משהו שם לא פועל כיאות. הספר מתחיל די מהר לשעמם, הדינמיות הכנה של הספר הראשון מתפוגגת די מהר, ואפילו לואיזה, המצחיקה והדברנית עם הבגדים הצבעוניים והמוזרים שלה פשוט דוהה לנגד עינינו. מתחשק לומר למויס – ממש אין צורך. יכולת להשאיר את הקוראים שלך עם התהיות, כמו שעשו רבים וטובים לפנייך, שסירבו לספר מה קרה לגיבורה אחרי שהדף האחרון נסגר. (לפני כמה שנים ראה אור "ספר המשך"-לכאורה לחלף עם הרוח. כתבה אותו סופרת שהעזה "להשתמש" בדמויות שהגתה מרגרט מיצ'ל. הוא היה איום ונורא. לצערי התוודעתי אליו מקרוב, כי תרגמתי אותו לעברית. התשלום היה ראוי, אבל לא פעם במהלך העבודה שאלתי את עצמי אם באמת כל עבודה מכבדת את בעליה).

מכל מקום, משני הספרים הללו גם יחד לא נותר שום משפט ראוי לציון שסומן במהלך הקריאה כדי שלא יישכח, וזה אולי אחד הסממנים לכך שאין בו ערך רב, מלבד התחושה שהשעות עד שהאנטיביוטיקה תתחיל לפעול את פעולתה עברו באסקפיזם נינוח. זהו מעין תחליף ספרות, קל לעיכול ולא מותיר משקעים. אין ספק שיש בעולם מקום גם לספר כמו ללכת בדרכך: בידור קליל ומענג. אבל חשוב לא להתבלבל: זאת איננה יצירת אמנות.

לפחות אפשר לומר על הספרים הללו שהם מתורגמים לעילא ולעילא. משחקי מילים מצאו פתרונות נאים, השפה מדויקת ורהוטה, נשמעת ונקראת כמו עברית ואף פעם לא כמו אנגלית בתחפושת מעוברתת. כה לחי, קטיה בנוביץ'!