ילד בן תשע חווה רעידת אדמה. הוא פוחד, אבל גם נהנה מההתרגשות האופפת את המבוגרים המתאספים סביב מדורה, ונוטעים בחצר אוהלים לעצמם ולילדי השכונה. הוא מבחין בקלאודיה, ילדה בת שתים עשרה. הם מתיידדים. קלאודיה מעניינת אותו כי יש לה דוד בשם ראול, רווק, היחיד בשכונה שחי לבדו. חושדים בראול שהוא קומוניסט. קלאודיה מבקשת מהילד לעקוב אחרי הדוד. כך נפתח הרומן דרכים לחזור הביתה מאת הסופר הצ'יליאני אלחנדרו סמברה (לעברית: אדם בלומנטל).

רק בפרק השני של הספר מסתבר לנו שהפרק הראשון הוא בעצם טיוטה לרומן שכותב המספר, ושמעתה נלווה את חייו "האמיתיים" – הפרידה מאהובתו, המפגשים אתה, תחינותיו אליה שתיאות לקרוא את כתב היד של הסיפור הנרקם, זה שאנו עצמנו כבר התחלנו לקרוא, ושתחווה עליו את דעתה. האם תיאות? ומה תאמר? האם אני, הקוראת, אסכים אתה? האם המספר יצליח להשלים את הסיפור על קלאודיה (שאפילו שמה אינו בטוח, כי המספר ממשיך להתלבט אם להשאירו).

על מה אם כן, הספר? על התחבטויותיו של סופר במהלך הכתיבה? גם. אבל לא רק. הוא מספר בעיקר על מקומם של ילדים החיים בשוליהם של אירועים היסטוריים, עדים למתרחש, אבל לא תמיד יודעים או מבינים מה הם רואים. כך למשל הוא נזכר באירוע שבו המבוגרים קראו לילדים לשוב הביתה עם רדת הערב. הילדים התעלמו מהקריאות והמשיכו לשחק, עד שנוכחו לדעת שהמבוגרים בעצם שכחו מהם. שמשהו חשוב ומסעיר הרבה יותר מעסיק אותם. שאיש מהם לא הבחין בהיעדרותם של הילדים מהבית.

כדימוי לתפקיד השולי של הילדים בחיי המבוגרים מתאר המספר מבחן בספרות שבו הוטל עליהם לקרוא תוך ימים ספורים את הספר מאדאם בוברי. ברור לילדים שהמורה אינה מצפה ואינה מאמינה שיצליחו באמת לקרוא את הספר. שמטרת המטלה היא להשניא עליהם את הקריאה, שכן המורים עצמם שונאים לקרוא, לכן ברור שלעולם לא יוכלו להאהיב את הספרים על תלמידיהם. אבל לכל הנוגעים בדבר יש אסטרטגיה משותפת: ידוע שבמבחן יופיעו שאלות רק על הדמויות השוליות ביותר. ולכן הילדים משננים את המידע על אותן דמויות. ברור להם שככל שהדמות זניחה יותר, כך גדל הסיכוי שתופיע שאלה עליה במבחן.

הילדים עצמם הם הדמויות השוליות. לא רק רעידות אדמה טבעיות התרחשו במציאות חייהם. היו גם הטלטלות הפוליטיות, אלה של משטרו של פינושה שהטיל אימה על התושבים. באחד התיאורים המזעזעים נזכר המספר כיצד יום אחד שוטרים רדפו במהלך השיעור אחרי פושעים נמלטים וירו עליהם לתוך חצר בית הספר. המורה להיסטוריה נחרד, הסתתר מתחת לשולחן הכתיבה שלו, איבד את העשתונות, פרץ בבכי תמרורים, ולא הצליח להירגע גם אחרי שהכול הסתיים. הוא התעשת רק כשהילדים שנתנו לו לשתות מים הסבירו לו שהצבא לא השתלט שוב על המדינה. כולם ידעו שבתקופת השלטון הצבאי הוא עבר עינויים ושבן הדוד שלו נכלא ונעלם.

האיש הכותב את הסיפור על קלאודיה נאבק בייסורי היצירה. הוא מגיע למסקנה שעליו לכתוב לא על עצמו אלא על הוריו. מתחוור לו כי הם תמכו בעצם בשלטון הימני העריץ. הוא נזכר שבהיותו בן שלוש עשרה הבחין בכך שבין בני כיתתו יש ילדים של אנשים שנרצחו או עברו עינויים, וגם ילדים של מעניהם.

בסיפור שהוא כותב, הילד שהתבגר פוגש שוב את קלאודיה מקץ שנים. רק אז נודע לו שראול היה בעצם אביה, פעיל שמאל ששינה את זהותו כדי להינצל מרדיפת השלטונות.

"בתקופה ההיא אנשים חיפשו אנשים, חיפשו גופות של אנשים, חיפשו גופות של אנשים שנעלמו. ואתה באותן שנים בטח חיפשת חתלתולים וכלבלבים", מאשימה אחותה של קלאודיה את המספר הבדוי. היא נוזפת בו על כך שהיה ילד. שלא הבין מה מתרחש סביבו. הוא עצמו כותב כי "בזמן שהמבוגרים הרגו או נהרגו, אנחנו ציירנו בפינה. בזמן שהארץ התרסקה, אנחנו למדנו לדבר, ללכת, לקפל מפיות בצורת אוניות, בצורת מטוסים. בזמן שהסיפור התרחש, אנחנו שיחקנו במחבואים. בהיעלמות."

כך תמיד. ילדים הופכים מפיות למטוסים, ומחפשים מקומות מחבוא להיעלם בהם. בכל העולם, בכל מצבי חירום שהמבוגרים מייצרים. מנסים למצוא מפלט בתוך עצמם ובאי הידיעה, כל עוד היא מתאפשרת להם. עד שמטוסים אמיתיים הורסים את ביתם עליהם.

Alejandro Zambra, Formas de volver a casa