האם האמנות יכולה ורשאית לגעת "בשואה"? הפילוסוף היהודי תאודור אדורנו כתב זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה כי כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי. הספר שוב מלך אדום (עם עובד, מפולנית: מירי פז) מאת חנה קראל, עיתונאית וסופרת שנולדה בוורשה ב-1937 מוכיח שלא צדק.

לאמתו של דבר, קשה לדעת אם שוב מלך אדום הוא כולו תיעודי עובדתי או סיפור ששזור בו דמיון. התצלומים הנלווים אל הסיפור, ולא רק הם, אלא תחושת האמת שהכתוב מעורר רומזים על כך שמדובר למעשה באוטוביוגרפיה אמנותית.

למען האמת, התשובה לשאלה הזאת לא באמת משמעותית. בכל מקרה זהו ספר חשוב, שנוגע בעדינות ובחוכמה במקומות הכאובים ביותר, ועם זאת מאפשר לקורא להמשיך ולהישאר עם הכתוב בלי לחוש שהזוועה מכריעה אותו, אם כי היא שם. בכל עוצמתה.

איך זה קורה? לאורך הסיפור כולו הסופרת נוקטת מעין ריחוק. נימת הדברים לכאורה עניינית. היא מוסרת עובדות וממשיכה בכך גם ברגעים הקשים ביותר. אין ספק שבלי הריחוק, למעשה – בלי הניתוק הרגשי – אנשים לא היו מחזיקים מעמד. מנגנן ההישרדות שאפשר לכותבת לחיות הוא זה שמאפשר לנו לקרוא מה עבר עליה. כך למשל בכל פעם שהיא נתקלה בידיעה על רצח מי מאהוביה, בני משפחתה, חברותיה, אמרה לעצמה: "חבל… אנחנו עדיין כאן." את המחיר הנפשי תשלם, כמו שורדים אחרים, בחיים שנכונו לה אחרי ההצלה. אנו נוכחים בכך בפרקי העתיד השזורים לאורך ספר, שבהם אפשר להבחין בהשפעת כל מה שעבר על מי שחיה, הקימה משפחה, גידלה בנות, זכתה לנכדים. לכאורה – סיפור הצלה אופטימי ושלם. עד שמבינים מה מסתתר מתחת לפני השטח השלווים, אילו געגועים, בלבול, הזדהות, אובדן, אשמה, ממשיכים להתקיים גם מקץ עשרות שנים, כאילו הכול קרה ממש עכשיו, וכמה קרובים ויקרים נשארו המתים – אלה שלא היה אפשר להתאבל עליהם אז, כשנרצחו.

ההווה העיקרי של הסיפור מתרחש במהלך המלחמה. מתוארים בו מאמצי ההישרדות של צעירה יהודייה בוורשה ואחרי כן ברחבי פולין. לא רק את עצמה היא מבקשת להציל, אלא לא פחות מכך – את בעלה האהוב. רצף המעשים שהיא עושה מעורר השתאות. קונה ומוכרת. מעבירה מכתבים. נוסעת, מזייפת זהויות, מסתווה, צובעת את שיערה לבלונד, לומדת את התפילות, ובעיקר – משתדלת להבין כיצד עליה להתנהל כפולנייה: איך הן מדברות, צוחקות, מניעות את הראש, מביטות בזולת? איך הן יושבות? אפילו, מסתבר לה לתדהמתה מאחת הפולניות שעוזרות לה להינצל, יש אפילו דרך להניח מזוודה "לא כמו יהודייה". עד וינה היא מגיעה במאמצי ההצלה שלה, נקלעת למקומות, ועושה מעשים שכל אחד מהם, כמו במבוך מורכב שאין לדעת את נתיביו, מוביל אותה בסופו של דבר אל סוף המלחמה, אל הישארותה בחיים. התושייה והאומץ שהיא מגלה מדהימים. ועם זאת, כמו בשיר "כל מקרה" שכתבה ויסלבה שימבורסקה:  "ניצלתָ, כי היית הראשון / ניצלת, כי היית אחרון. / כי לבדך, כי אנשים. / כי לשמאל, כי לימין. / כי ירד גשם. כי נפל צל. / כי היה יום שמשי. / מזל שהיה שם יער. / מזל שלא היו עצים. / מזל שמסילה, וו, קורה, בלם, / מסגרת,  סיבוב, מילימטר, שניה. / מזל שקש צף על המים…" גיבורת הסיפור חוזרת שוב ושוב ואומרת לעצמה שרק אינספור צירופי מקרים אקראיים הביאו לכך שניצלה: אלמלא ברחה אז, אלמלא נשארה שם, אלמלא ואלמלא.

לא רק על התעוזה וההצלה, על כל המעשים הבלתי אפשריים הללו, מספר לנו הספר, אלא גם על חוסר היכולת של מי שלא היה שם להבין משהו. הידידים הפולנים שעוזרים לה מנסים לשכנע אותה שגם להם קשה ומר. "לילושה אומרת לה שהסבל בן בית גם אצל הפולנים. היא מאמינה ללילושה, אבל יודעת היטב שהסבל הפולני רע פחות מסבל יהודי ואפילו ראוי לקנאה," ולמעשה גם על היכולת של מי שהיו שם עצמם להבין מה עבר עליהם. כך אומרת לעצמה גיבורת הסיפור כי "הסבל שלה רע יותר כי היא רעה יותר. כל העולם חושב כך, ולא ייתכן שהעולם כולו טועה באבחנה בין טוב לרע…" כדי לשמור על שפיותם מאמצים הקורבנות את התפיסה שהם נענשים על משהו, כי איך אפשר להחזיק מעמד בעולם שרירותי, שאכזריותו מחוסרת כל פשר או משמעות? גרמני שלוכד אותה מסביר לה שאילו הייתה באמת פולנייה, כפי שהתחזתה, הייתה נחשבת אויבת. אבל כיוון שהיא יהודייה, היא תירצח סתם, "ללא אשמה." כשטועים ורואים בה זונה, היא חשה הקלה. כי אין מעמד נחות ומסוכן יותר מסתם אישה יהודייה רגילה, שאסור לה על פי חוק לחיות, רק בשל יהדותה.

גם אחרי השחרור היא מגלה שאיש לא יוכל להבין: חייל אמריקני צעיר חוקר אותה מה היו יחסי הכוחות באומשלגפלץ ומדוע היהודים לא התגוננו, כי "תמיד יש דרך להילחם", ואחרי כן מסביר לה שבארצות הברית "איש לא היה מסכים". כשהיא תוהה לְמה בדיוק? הוא מסביר: "לקרונות האלה, לטרנספורטים… שום קהילה באמריקה לא הייתה נותנת את הסכמתה,"  וכן, מאשים את הקורבנות, כפי שעשו רבים. שלא לדבר על פרופסור ישראלי אחד, מישהו שנס מגרמניה עוד לפני ליל הבדולח, ששואל אותה, כבר בישראל, שנים רבות אחרי המלחמה, באיזו תדירות החליפו להם את המצעים באושוויץ. אין ספק שאלה דברים שהסופרת – או מישהו קרוב אליה – שמעה. הבּוּרוּת שהם מייצגים מסמרת שיער, ועם זאת, אין ספק שגם מי שבקיא יותר במה שקרה אז לא יוכל לעולם להבין באמת את המציאות של אותם ימים.

פרימו לוי השיב בשעתו לאדורנו וטען כי אחרי אושוויץ אי אפשר בכלל לכתוב שירה וספרות שאינה מדברת על אושוויץ.  גם אדורנו חזר בו בערוב ימיו מהדברים שכתב ב-1949, וכתב כי הסבל זכאי לייצוג, כשם שהמעונה זכאי לצרוח.

הספר שלפנינו עושה זאת באופן הראוי ביותר.