מאכס פריש, "הומו פאבר": מי נענש כשמופר הטאבו האוניברסלי על גילוי עריות?

מי נענש כשמופר הטאבו האוניברסלי על גילוי עריות? במחזה "אדיפוס" יוקסטה, האם ששוכבת עם מי שמתגלה כבנה, מתאבדת. הבן, אדיפוס, עוקר לעצמו את העיניים וגולה מעירו.

ברומן הומו פאבר, שיש בו זיקה למחזה היווני הקלאסי שכתב סופוקלס, האב המעורב במעשה הנפשע שואל את עצמו מדוע אינו נועץ בעיניו שני מזלגות, אבל מסתפק בתהייה. כמו כן, ובניגוד לאדיפוס, גיבור הרומן, ואלטר פאבר, קיבל יותר מרמז אחד לזהות האישה הצעירה שהוא מפתה. אמנם הוא מתכחש לכך שידע, זועק וטוען שאינו סוטה, אבל כשאמהּ מגלה לו מי היא אותה צעירה, הוא אינו מופתע.

אמנם בסופו של הרומן אנחנו נרמזים כי ייתכן שגם ואלטר ייענש − הוא כותב את הדיווח, או הווידוי, על מה שאירע, ממיטת חוליו בבית החולים, ומסיים את הכתיבה זמן קצר לפני שבאים לקחת אותו לניתוח בגלל סרטן הקיבה שלקה בה − אמנם אנו עדים לייסורי הנפש שהוא חש, אבל כל אלה הם כאין וכאפס בהשוואה עם מה שקורה לבת, החפה מכל פשע: היא מתה, עוד לפני שנודע לה כי הגבר שאתו שכבה הוא בעצם אביה. למעשה, המוות שהסופר מייעד לה אינו עונשה, אלא עונשו של הפוגע, של ואלטר, של האב שלא רצה בה כבת: את חנה אהובתו, אמהּ, נטש כשנודע לו שהרתה ללדת, שכנע את עצמו שהפילה את העובר והניח לחברו הטוב לטפל ב"בעיה". הוא משוכנע שאת אמהּ של הצעירה, את חנה, דווקא אהב, ואפילו שקל לרגע לשאת אותה לאישה, אף על פי שהוא מתעב את הרעיון של חיים בקרבה מתמדת עם כל אישה שהיא, אבל ספק רב אם הוא יודע בכלל לאהוב.

כמו ברומן הווירטואוזי לוליטה, שגם הוא כתוב כווידוי של הפושע שאינו מבין מה בעצם הוא מספר, איך הוא מפליל את עצמו וכמה מיאוס הוא מעורר בעצם התיאורים שלו שנועדו לדעתו להסביר את עמדתו ואת רגשותיו, גם בהומו פאבר אין למספר מושג מה הוא חושף על אישיותו. הנה הדמות שהוא מנסה לצייר: הוא לדבריו גבר מעשי (פירוש homo faber בלטינית הוא "האדם העושה"), דבק בעובדות, משתעמם מאוד מאמנות, מתפעל ממכונות (יש קטע משעשע לקורא בן זמננו, שבו מתאר ואלטר "רובוטים", כלומר – את המחשבים של סוף שנות החמישים במאה העשרים, אשר "מופעלים על ידי נורות ואַקוּאוּם אלקטרוניות, מכונות העולות כבר כיום על כל מוח אנושי, בדקה אחת 2,000,000 פעולות חיבור או חיסור"…). הוא לדבריו  "טיפוס העומד על שתי רגליו" המתנגד "להיסטריה" הנשית, ובטוח שהאמהוּת איננה אלא "אמצעי לחימה כלכלית בידי האישה". הוא גם לא אנטישמי. עובדה: כשחנה, יהודייה למחצה, הודיעה לו שהרתה, היה "מוכן", כדבריו, לשאת אותה לאישה, על אף חוקי הגזע הגרמניים שהוכרזו בנירנברג, ולעשות זאת בחיפזון, כי קיבל הצעה מפתה ודחופה לעבוד בעיראק. לעולם לא יבין מדוע נפגעה כששאל אותה אם היא בטוחה שהרתה − בעיניו זאת "שאלה עניינית והגיונית", מה הפריע לה בתגובתו הפושרת: "לא יצאתי במחולות מרוב שמחה על שעומד אני להיות אב," ובכך שדיבר על העובר שלה, לא של שניהם. באישה שאהב לכאורה פגע מאוד. יחסו אל נשים אחרות מחפיר לא פחות. אל אייווי, בת זוגו האמריקנית בהווה, הוא ממש מתאכזר – בז ולועג לה, מנצל אותה, מתעלל ומגחך כשהוא נוכח בכאבה. אין לו, כך נראה, שום יכולת לאהדה, להזדהות, להבנה של רגשותיו של הזולת.

הוא אדם אטום רגשית. אין לו למשל מושג מדוע לא נשא בסופו של דבר לאישה את חנה "הדבר לא נסתייע, האמת, איני יודע מדוע". אפילו בתחום שבו הוא בשיא כוחו, לכאורה, עולם המכונות, הוא מתגלה בחולשתו: מסתבר שהמהנדס הענייני הזה, שאוהב כל כך "מכונות", סובל מחרדה עמוקה מפני טיסות.

ובכל זאת, על אף כל חסרונותיו, הסופר מפגיש אותו עם האישה המקסימה, בתו, ומבקש מאתנו להאמין שצעירה בת עשרים עשויה להתאהב בגבר בן חמישים שיכול להיות אביה (שהוא אביה!); מי שבניגוד לה ולאמהּ אינו מסוגל להבין את הרגשות המובעים באמנות, משתעמם במוזיאונים, בגלריות ובאופרה, והולך אליהם רק כמניפולציה (ומשקר אפילו לעצמו, כאילו לא ידע בדיוק מה הוא עושה ומדוע), רק כדי ללכוד אותה ברשתו. הוא משקר לה, לא רק כשהוא לא מתגבר על רצונו לשכב אתה כשהוא חושד בזהותה, אלא גם במהלך החיזור והפיתוי. הוא אמנם דואג לה, "כמו אב" – משיג לעצמו מכונית כדי למנוע ממנה לנסוע בטרמפים ולהסתכן ומסיע אותה למחוז חפצה, אבל עושה זאת בעצם כדי להשיג ממנה את מה שנחוץ לו – קשר מיני איום ומחריד, שהיא תשלם עליו בחייה.

יש אמנם כמה רגעים שבהם חדוות החיים התוססת של הצעירה, זָאבֶּת (כינוי חיבה שהוא מעניק לה, מכיוון שהוא מתעב את השם אליזבת שהעניקה לה אמהּ), היצירתיות שלה ודמיונה העשיר ממיסים בו משהו: בלילה שקדם למותה הם מטיילים ביער ועורכים תחרות דימויים שיתארו את הנופים שלפניהם: "צללינו באור הירח: כמו גזירי נייר! […] במרחק הים: כמו פח של בדיל, אמרתי, […] קרניו הראשונות של השחר: כמו חרסינה! […] האוויר בשעה זו: כמו סתווניות. אני אמרתי: כמו נייר צלופן שאינו עוטף דבר."  אפשר אולי לרגע לראות שיש בין השניים דמיון שיכול אולי לעורר את חיבתה, אבל מהלך העלילה, מותה של הצעירה שאת חייה ביקש אביה לקפד עוד כשהייתה בבטן אמהּ, מקוממים ומייסרים את הלב. ואולי דווקא משום כך המוות הזה נכון, שהרי ידוע כי כך בדיוק קורה במציאות: העונש על גילוי עריות מוטל תמיד על הקורבן. לא רק שפוגעים בה, מעוותים את חייה, גוזלים ממנה את האהבה ההורית שכל ילדה זכאית לה, לא רק שמבלבלים את נפשה, הופכים את עולמה ומייסרים אותה, בסופו של דבר, אם הסוד נחשף (ולפעמים גם בלי שזה יקרה), גם מַגְלים אותה ממשפחתה ומנשלים אותה מחייה, בלשון השאלה, או תרתי משמע.

בשולי הדברים יש לומר עוד כמה מילים על הספר כפי שהוא מופיע בעברית. המהדורה הראשונה שלו ראתה אור בהוצאת ספרית הפועלים ב1963, בתרגומה של עדנה קורנפלד. העותק שלפני הוא המהדורה החמישית של הספר, משנת 1977, ויש בידי גם עותק מתוך מהדורה מחודשת, כביכול, "הדפסה חמש עשרה", כך כתוב, משנת 1993. קשה להאמין, אבל גם במהדורה ה"מחודשת" שינו רק את עטיפתו של הספר, וכל הכשלים והלקויות המדהימים שהופיעו במהדורה הראשונה, נשמרו כמות שהם. כמות הטעויות ושיבושי הלשון עצומה. הנה כמה דוגמאות קטנות: "זה את זו" במקום "זה את זה"; "קרייארה", במקום "קריירה", "מסטורין", במקום "מסתורין"; "מיזיע",  במקום "מזיע", "עישננו",  במקום "עישנו", "אנאנאס" במקום "אננס", "התחתננו" במקום "התחתנו"; "כושייה" במקום אישה שחורה, או כל ניסוח סביר אחר; "צ'יקאגו", במקום שיקגו; ולא מעט מילים וביטויים תמוהים: "תשרוגת צמחים", "כלירעם", "חוזמים"  "אסוכים"…

הומו פאבר במהדורה הראשונה

דומה כי מה שיכול היה, בלית ברירה, "לעבור" לפני יותר מחמישים שנה, כשהעברית המשיכה עדיין להתפתח וטרם התייצבה, לא היה צריך להופיע שוב בדפוס כעבור שלושים שנה. אכן, ראוי היה בהחלט להוציא לאור מהדורה מחודשת של הספר, אבל באותה הזדמנות צריכים היו לתקן את כל הפגמים. יחד עם זאת, האמת צריכה להיאמר: הומו פאבר הצליח מאוד גם במתכונתו הלקויה, ואם כך, סבר כנראה המוציא לאור, מדוע לטרוח ולהוציא כספים, כשהקוראים מוכנים להשלים עם המוצר הפגום המוגש לו?

9 תגובות על ״מאכס פריש, "הומו פאבר": מי נענש כשמופר הטאבו האוניברסלי על גילוי עריות?״

  1. נו, אולי נעניין את אוריאל לתרגם מחדש את הומו פאבר. אחד הספרים הראשונים שקראתי בגרמנית. באמת הגיע הזמן. מה שאת כותבת כאן על התרגום פשוט מזעזע.

    אהבתי

  2. ואה עופרה ! . כתיבה נדירה בעוצמתה, מלומדת וסוחפת, הגותית ותיאורית,מחמירה וגדושת תובנות , סוחפת את הקוראים (קראתי את הספר פעמיים) מעוררת את רגבי המחשבה וזורעת את תולעת הספק! נפלא! תודה לך

    Liked by 1 person

  3. עופרה יקרה, בכל פעם שאני פותחת את תיבת הדואר ומוצאת 'דרישת שלום' ממך, אני יודעת שאני הולכת להתעשר 🙂 תודה לך! מאוד מאוד נהנית לקבל את מתנותייך המרתקות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s