בתחושה עמוקה של עצב, וחמלה מהולה ביִרְאה, מסתיימת קריאת ספרו השני של איימן סיכסק, תִשְרִין. הרומן הזה חודר אל הנשמה, ומכמה טעמים שלא קל לפרקם זה מזה כדי להצביע עליהם ולתאר אותם, שכן המכלול הוא הרבה יותר מסך כל חלקיו.

עלילתו של הספר נפרסת בפני הקורא במגוון של מה שנהוג לכנות "תחבולות" כתיבה, אבל הקריאה אינה מעוררת שום תחושה שאלה תכסיסים ספרותיים. הפרקים הנמסרים כל אחד מזווית ראייה שונה − מכתבים, שיחות, דיאלוגים חד צדדים ותיאורים בגוף שלישי − נחווים טבעיים, מפתחים את העלילה, מציגים את הדמויות, כל פעם באור שונה ונוסף, ומעוררים הזדהות ועניין שגובר והולך. כל אחת מהדמויות המוצגות בפנינו מעניינת בפני עצמה ואנו נקשרים אל האנשים הללו, אל חידותיהם, אל סודות קיומם.

אכן – המילה "סוד" מתקיימת במהותו של הסיפור הזה: סודם האפל של בני המשפחה, שחלקם יודעים עליו הכול ואחרים אינם יודעים מאומה, ניצב בבסיס חייהם, מכתיב אותם ומנהל את התנהגותם. ככל שהעלילה מתפתחת חש הקורא בעוצמת הדחיפות שנוצרת בצורך לפענח את הסוד, להתוודע אליו, להבין אותו, ללמוד לחיות אתו. בניגוד לדמויות, אנחנו יודעים בשלב מסוים חלק גדול מפרטיו, ומתעורר רצון − כמו של ילד שיושב בהצגה וזועק אל הדמות הפועלת על הבמה כדי לגלות לה היכן מסתתרים אויביו הבדויים וכיצד עליו להימנע מהם – לטלטל את הדמויות, לגעת בהן, להזהיר אותן מפני הטעויות הבלתי נמנעות שיעשו, מהנזק שיעוללו לעצמן, לא משום רוע, או זלזול, או כוונות רעות, אלא להפך – דווקא משום שהם אוהבים כל כך, וחסרי ישע בפני הגורל שהועידה להם המציאות המשחקת בהם. הסוד הוא זה שמכתיב את פעולותיו של אחד מהם, וואחיד, ואפילו את בחירת המקצוע שלו. הוא כימאי שמתחיל להתעניין בשימוש שעושים בתחומו כדי לפענח פשעים: "תאר לעצמך מה זה להקדיש את היום שלך כדי לשלוף את העובדות מתוך מצב שאף אחד לא מבין, להניח את המהומה הגדולה שאחרי רצח לא פתור מתחת למיקרוסקופ, ולא להרים ממנו את הראש עד שיש לך מסקנות," במילים אלה הוא מסביר את משיכתו לכימיה פורנזית.

וואחיד מתהלך במציאות שברובד שונה, אבל לגמרי קשור, מעוררת עצב עמוק. לא רק המציאות התוך סיפורית, הנרקמת בפרטי פרטים מדויקים, אלא גם זאת שמשתקפת ממנה וסובבת את הקורא הישראלי בתוך החיים של עצמו, מחוץ לספר. איימן סיכסק הוא סופר ערבי ישראלי, יליד יפו. הספר כתוב בעברית המשובחת של כותבו. הסיפור מתרחש ביפו ובחיפה. לעיני הקורא היהודי-ישראלי נפרסים החיים המתקיימים כאן, לכאורה במקביל, אבל בעצם לגמרי בקרב כל אחד מאתנו. זהו תיאור של עולם אחר ונפרד כביכול, אבל כזה ששורשיו נטועים למעשה עמוק, בדיוק במקומות שבהם הקורא היהודי-ישראלי נולד וגדל, ומרגיש כה שייך אליהם.

באחת מרשימותיו האחרונות של סייד קשוע כתב הסופר הערבי-ישראלי (שבחר לפני כשנתיים לעזוב את ישראל ולחיות בארצות הברית) על תופעה שנתקל בה זה לא כבר. הרשימה בעיתון "הארץ" נקראת "סליחה, איזו מפה יש לך שם על הצוואר?" וכותרת המשנה שלה היא: "התליונים המונחים על צוואריהם של פטריוטים יהודים או פלסטינים מוכיחים: אנחנו כבר מזמן במדינה דו־לאומית". לדבריו של קשוע ישראלים רבים, יהודים וערבים, נוהגים להתהלך עם עדי זהה כקישוט על הצוואר, תליון שמצייר את קווי המתאר של ישראל, את קו החוף המתעקל ליד מפרץ חיפה, את האליפסה המוארכת של הכינרת ואת ים המלח עם לשונות החוף שלו (כתם שבמציאות כבר מזמן אינו נראה כמו הצורה שנותרה בעיני רוחנו). "כמו במפות, כמו בדימוי וכמו בתודעה של הישראלים והפלסטינים, מדובר בישות אחת שנשלטת על ידי מדינה אחת," כתב קשוע ברשימה עיתונאית. איימן סיכסק מדגים בפנינו את האמת הזאת בדרכו הספרותית. הנה, למשל, אביה של אחת הדמויות, רנין, מספר לה על אהבתו לעיר הולדתו חיפה, מסביר לה "שאין כמו האוויר של חיפה, שזה מבחינתו הריח של הבית"; ואמו של וואחיד, לעומתו, נזכרת בפרדסים שהקיפו את יפו, בתפוזים שהיא ואחותה נהגו לגנוב ביחד בילדותן.

איימן סיכסק מצייר בפנינו לא רק את ההשתייכות שלו כערבי ישראלי לארץ הזאת, אלא גם את הקושי הבלתי נסבל של מי שנמנה עם מיעוט שחי במולדתו. והוא עושה זאת במרומז, בעדינות, ורק מגביר בכך את עוצמת הדברים. כך למשל מישהי מספרת שרשמה את בניה למתנ"ס יהודי-ערבי, בתקווה להיטיב אתם, אבל התוצאה בינתיים היא שהם מתביישים במבטא שלה כשהיא מדברת עברית: "בשבוע שעבר אחד מהם תיקן אותי בלי סוף כשדיברתי עם המורה שלו בטלפון. הוא אמר שאני מדברת יותר מדי. וכשסיימתי את השיחה חשבתי על הפנים שלו כשהוא תיקן אותי בפעם השלישית או הרביעית, איך הוא ניענע את הראש בייאוש, כאילו הראיתי לה תמונות שלו בעירום מברית המילה, וכעסתי. לא עליו. אני לא יודעת על מה." כאילו לא ברור לגמרי על מה אישה כזאת יכולה לכעוס… במקום אחר מציין וואחיד כיצד הוא ואחיו היו עסוקים בנעוריהם "במירוק המבטא שלנו בבית הספר, במכולת, בתור בקופת חולים". (נזכרתי בסצנה שהייתי עדה לה פעם, לפני יותר מעשרים שנה, כשלימדתי בבית ספר תיכון ביפו: מנהל בית הספר הציץ לתוך כיתה שישבתי בה עם ארבע בנות, שכולן, אגב, נקראו נסרין, ושאל בכעס מי הניח על שולחן אגרטל עם פרחים, בלי תחתית. לאחר שהמנהל יצא מהחדר הנערות לא הפסיקו לחקות את המבטא שלו: "אגרטל עם ברחים… ראית בעם ברחים…" הן שבו וצחקקו. המבטא שלהן בעברית היה צברי למשעי.)

מעבר לצורך העמוק להשתלב בישראליות היהודית או לפחות לחיות בקרבה בנוחות מתקבלת על הדעת, מתבסס הספר על כאבים, קונפליקטים, צרכים, אירועי-עבר ותפיסות עולם שנוגעים במובהק בנרטיב הפלסטיני. אחת מאבני היסוד שעליהן מתבסס הסיפור הוא הקשר הכאוב, המסוכן, הרגשי, הסימביוטי, בין פלסטינאים תושבי עזה לקרובי המשפחה שלהם ביפו. על המאבק בייהוד הארץ. על נורמות שנויות במחלוקת גם בקרב החברה הערבית, למשל מה שנקרא "כבוד המשפחה" ורצח נשים הכרוכים בו. סיכסק מיטיב לתאר את הכאב האינסופי שמעשים כאלה מותירים אחריהם ואת הזעם והעלבון שהם מולידים.

מה יכול להיות גורלו של ערבי יליד יפו, אזרח מדינת ישראל שתרבותו מקומית ושזורה בזאת היהודית? מי שכמו וואחיד שבספר חוקר את רצח גנדי, מתלהב מיכולתו של המדע לפענח את הרצח ולאתר את הרוצחים, קורא את שיריו של אברהם סוצקבר ומבין את כאבו של משורר ששפתו, היידיש, ירדה לטמיון?

ואיך נראים חייו של סופר ערבי שהעברית שלו עשירה ומדויקת כל כך, שעולם האסוציאציות שלו נובע מכאן, מהמקום הזה, שילידי שני עמים מרגישים במובהק ובבירור שייכים אליו? האם סופר כזה יוכל לגשר בין כל השונאים שלא בטובתם?

כנקודת התחלה צנועה אבל מרגשת אני ממליצה לקרוא את תשרין, ספר כה ראוי.

איימן סיכסק, תשרין, הוצאת אחוזת בית