אליעזר שורץ: "במנהרות אשמדאי − עובדי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי"

מדוע הוקם מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו במקום שהוקם? מה הקשר בינו ובין מפעל שבנתה חברה גרמנית בשם אִי-גֶה פַרְבֶּן, ואיך תרם אותו מפעל למותם של רבבות, ובעקיפין מאות אלפי בני אדם? כיצד ייתכן שכשנתיים אחרי שכל היהודים סולקו מגרמניה, נשלחו לשם רבים אחרים? מה הייתה מטרתן של צעדות המוות? ומה קרה בפער שהתחולל בין שתי תפיסות או תוכניות פעולה: "הצלה באמצעות עבודה" לעומת "רצח באמצעות עבודה"?

על השאלות הללו משיב חוקר בא בימים, אליעזר שורץ, שלפני שבע שנים, בהיותו בן 81, סיים לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו שנושאה "עובדי כפייה יהודים ברייך השלישי בשלב הסופי של מלחמת העולם השנייה". את ספרו במנהרות אשמדאי עובדי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי שראה אור בהוצאת יד ושם, ביסס על מחקרו.

סיפורו האישי מובלע בין השורות: הספר מוקדש בין היתר לקבוצה של 500 עובדי כפייה עמם נמנה. שורץ, יליד הונגריה, גורש לבירקנאו בהיותו בן שש עשרה. לישראל עלה אחרי המלחמה, כשהתחוור לו שאיש מבני משפחתו לא שרד. בארץ הקים משפחה, השלים את השכלתו, למד תכנון ערים ואזורים בטכניון ועבד כל השנים בסולל בונה.

את הידע ההנדסי שלו גייס שורץ לטובת המחקר על עובדי הכפייה ומצא בעזרתו תשובות אפשריות לסוגיות שונות, שחלקן נשארו עד כה סתומות. אנו רגילים להאמין בדייקנותם של הגרמנים. ביסודיות שלהם. לא פעם מציינים את היעילות שבה התנהל מנגנון הרצח. שורץ מראה בספרו את הרשלנות והזלזול שעלו לא רק בחייהם של מאות אלפי אסירים, אלא פגעו גם בקידום ענייניו של הרייך השלישי. מסתבר שמיקומו של מחנה הריכוז אושוויץ בשלביו ההתחלתיים היה אחד המניעים להחלטה להקים מפעל ענקי של הקונצרן התעשייתי אי-גה פרבן – תשלובת ענקית לייצור גומי ודלק סינתטיים. במשפטי נירנברג טענו המתכננים שההחלטה למקם את המפעל סמוך לעיירה הפולנית אושווינצ'ים נבעה מכך שעיינו במפות והגיעו למסקנה שהטופוגרפיה של המקום תועיל למפעל שביקשו לבנות. שורץ מראה כי הסיבה האמיתית הייתה ההנחה שיוכלו לקבל עובדי כפייה מתוך המאגר האינסופי של היהודים שיישלחו לאושוויץ. בהחלטתם גרמו ראשי הקונצרן להקמתו של מחנה ההשמדה בירקנאו. את הבנייה של המפעל החלו ב1943. הוא לא הושלם עד תום המלחמה, וזאת מכיוון שהמתכננים הגרמניים פעלו בלי אחריות ובחוסר מקצועיות. שורץ מצביע על מחדליהם ההנדסיים – כך למשל לא בדקו את הקרקע שעליו התכוונו לבנות, ולא ערכו בדיקה הידרולוגית נחוצה. אכן, שיטפונות בלמו את התקדמות העבודה, האדמה התכווצה וגרמה לתקלות רבות. גם העומסים לא חושבו כיאות. המפעל היה חיוני למאמץ המלחמתי של הרייך השלישי, אבל למעשה לא הוקם, ועם זאת גרם למותם של חפים מפשע כה רבים, שאולצו לעבוד בתנאי עבדות מחרידים, בעבודת פרך עד מוות. העיכובים הרבים דרבנו את הגרמנים להאיץ בעובדים עוד ועוד, עד מעבר ליכולתו של אדם.

שורץ מתאר את הליקויים התכנוניים שהתרחשו לא רק באושוויץ, אלא גם במקומות אחרים, באתרים תת קרקעיים, במחילות שעובדי הכפייה נאלצו לחפור בידיים, במכרות שבהם עבדו בתנאים שקשה לקלוט את אכזריותם. לאחר שגברו התקפותיהן האוויריות של בנות הברית על אתרי התעשייה האזרחית והצבאית, העבירו אותם הגרמנים לאתרים תת קרקעיים. לצורך כך נדרש כוח עבודה רב שלא היה לגרמנים ב-1944, בשל מפלות צבאם. קורבנות רבים כל כך, רובם יהודים, שילמו בחייהם על טעויות הרות גורל של מהנדסים גרמניים שחלקם זכו בתפקידיהם לא בזכות הכשרתם המקצועית אלא בשל קשריהם הפוליטיים, עם בכירים במפלגה, עם השלטונות.

עוד לפני שהיהודים נשלחו למחנות הריכוז וההשמדה, לפני הסלקציות שבהן בחרו את הכשירים לעבודה ואת האחרים דנו למוות מידי, עוד בתקופת הגטאות, סברו ראשי ההנהגות היהודיות במקומות כמו לודז', ורשה, ביאליסטוק, וילנה ואחרים, כי שיתוף פעולה עם הגרמנים, ליתר דיוק, עבודה יצרנית בשירות הרייך, תגן על הקהילות מפני פורענויות. "העבודה תציל ממוות" (כמו השלט הציני "העבודה משחררת" שניצב שערי אושוויץ) הייתה הססמה שדגלו בה. איש לא העלה אז בדעתו כי גורלם של כל היהודים, בלי להתחשב בשום דבר, כבר נחרץ. "לאספקטים הכלכליים לא היה משקל מכריע כאשר היה מדובר בפתרון הבעיה היהודית", כותב שורץ ומוסיף: "גורלם הטרגי של הכלואים בגטאות הגדולים מצביע על כך שלא היה מקרה שבו עלה בידי היודנרטים להציל את חיי היהודים בגטאות בזכות עבודתם ובזכות היעילות של העובדים בייצור."

כאשר חסרו לצבא עובדים מיומנים ניסו ראשיו למנוע את שילוחם של עובדי ייצור יהודים, "ללא אבחנה", אל מחנות המוות. ואז עלה בדעתו של גבלס הרעיון  של "חיסול באמצעות עבודה": יעבידו יהודים בפרך, ינצלו אותם עד כלות כוחותיהם, עד שימותו, או יירצחו, לאחר שלא תהיה בהם עוד תועלת לרייך השלישי. עובדים יהודים מיומנים נשלחו לגרמניה, חרף הרצון "לטהר" אותה מהם, והועבדו עד מוות. העבודה לא שחררה.

את צעדות המוות, שרבים תוהים מדוע בכלל התקיימו בשלהי המלחמה, כשניצחון בנות הברית כבר היה ברור, מסביר שורץ כניסיון אחרון של הגרמנים לרכז את עובדי הכפייה באזור שבו תכננו להשלים את בנייתם של בונקרים תת קרקעיים עצומי ממדים ובהם להרכיב כלי נשק חדשניים שהיו אמורים להטות את תוצאות המלחמה, אפילו בשלביה האחרונים. (על הקשר בין ורנר פון בראון, אבי תוכנית הטילים שבתום המלחמה התקבל בברכה בארצות הברית, ביחד עם רבים מעמיתיו, שם פיתחו את תוכניות החלל האמריקנית, אפשר לקרוא כאן).

הספר במנהרות אשמדאי עובדי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי יכול לשמש מקור מצוין לחוקרי השואה. הוא ענייני מאוד, סוקר את העובדות, המספרים, הכמויות, את שמות האנשים והמקומות, את התהליכים ההיסטוריים, בדייקנות ובפרוטרוט. הפרקים שיכולים לעניין קורא מן השורה הם אלה שבהם הוא מסכם את מסקנותיו. שם הוא מוותר על כל הראיות ומראי המקום, ופשוט מסביר למה מובילים כל הנתונים שסקר עד כה. לאורך הספר כולו הוא כמו דואה מלמעלה, מעל ההתרחשויות, ומספר לנו באובייקטיביות גמורה על מה שהוא רואה משם, מהמבט הכללי, שקולט את הנוף מכל עבריו.

אי אפשר שלא לחשוב על כך שהוא עצמו היה שם, למטה, בתוך ההתרחשויות הבלתי נתפסות. גם את קורותיה של "קבוצת ה500" הוא מתאר בקור רוח, אם כי בתיאורים הללו אפשר לחוש גם במה שנקרא "ידע אישי": הוא זוכר היטב את הקור, את האימה, את ההתעללות הבלתי פוסקת, את הניצול, האכזריות והזדון, אבל גם את גילויי החמלה המעטים של תושבי הכפרים שאליהם נקלעו ה500, ואת ההצלה הבלתי אפשרית של המעטים שהצליחו, כנגד כל הסיכויים, להישאר בחיים.

מפעל הספרים שמוסד "יד ושם" מוציא לאור חשוב ביותר. לשם יש לשלוח את צעירינו, אל התיעוד והמחקר, ולא אל טיולי-הגיבוש-החברתי בפולין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s