לפעמים אדם מתחיל לקרוא ספר, ומגלה שאינו רוצה להמשיך. לא נוצר ביניהם קשר. משהו ברוחו או בסגנונו שגוי. ייתכן שהדמויות המאכלסות אותו אינן מדברות אל לבו של הקורא המסוים. והוא רשאי במקרה כזה להניח לו, להיפרד ממנו בלי שום מועקה, יכול אפילו ללחוש את משפט ההרגעה המקובל במקרים כאלה – "זה לא אתה, זה אני," ולהמשיך הלאה. הספר גטו וילנה מאת אברהם סוצקבר (עם עובד, לעברית: ויקי שיפריס) שונה מאוד. אי אפשר לעזוב אותו בלי לחוש אשמה, ולקרוא אותו ממש, את כולו, בלי שום דילוגים, פשוט אי אפשר.
לא משום שהוא כתוב רע. נהפוך הוא. לא מכיוון שהדמויות אינן משכנעות. הן אמיתיות, אנשים שחיו והתקיימו – גיבורים, אומללים, שורדים, נרצחים, טובים עד בלי די ורעים ואכזריים במידה שלא תאומן. גם לא בגלל הנושא. הלא מי שלוקח את הספר לידיו כבר יודע, פחות או יותר, במה הוא עוסק. אי אפשר לקרוא את הספר הזה, דווקא משום שהוא כתוב היטב. ומשום שהתוכן שלו מעורר רצון אחד: לנוס מפניו, ומפני כל מה שחבוי בו, במילים המודפסות, המסודרות היטב במשפטים ובשורות, בדפים רגילים, הנראים בדיוק כמו כל ספר אחר.
גטו וילנה מקפל בתוכו זוועה שאין לה שיעור.
המשורר אברהם סוצקבר, יליד וילנה שעלה לישראל, וזכה בפרס ישראל על שירתו ביידיש, היה בגטו וילנה, וכתב על כל מה שהתרחש בו. הוא עשה זאת זמן קצר אחרי שניצל, ב1944, במוסקבה, כשהזיכרון היה עדיין רענן. התיעוד ענייני, מדויק, מפורט. הוא חשוב מאוד, כי הוא מנציח את המעשים שנעשו באותן שנים, את האנשים שעשו אותם, את הגבורה והרוע הקיצוני כל כך עד שעוצמתו וגילוייו בלתי נתפסים, והדעת אינה רוצה להכיל אותו בתוכה.
מצד אחד אומר לעצמו הקורא – חובתי לדעת מה קרה. מצד שני – העיניים נסות על נפשן מפני כל משפט שצצות מתוכו מילים כמו – "את התינוק…", או – "ואז הילדים…" או: "סיפרה האימא של הילדה…" ומסתבר שאין כמעט אף פסקה או עמוד שאפשר לקרוא בלי להתפלץ.
קל יותר לקרוא את ההקדמה לספר, שכתבו אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי, ובה תיארו את הרקע לכתיבתו, ואת המגבלות שליוו אותה. ככל שזה יישמע לא יאומן, מסתבר למשל שספר אחר, הספר השחור, שבו התעתדו כמה כותבים, ביניהם סוצקבר, לתאר את הזוועות הנאציות, לא ראה בסופו של דבר אור בברית המועצות. שליטיה התנגדו לפרסום חומרים כאלה, כי גרמניה המזרחית כבר הייתה אז נתונה להשפעה סובייטית. מסיבה דומה, כך הם מסבירים, צנזר סוצקבר את עצמו כשכתב על חלקה של האוכלוסייה הליטאית במעשי הפשע. כדי לחמוק מדיבור ישיר הוא מכנה אותם "פשיסטים מקומיים", או פשוט שותק. מספרים אחרים, שלא ראו אור בברית המועצות, ידוע שליטאים רבים סייעו לנאצים בהתלהבות במעשי הזוועה שלהם ואף יזמו פשעים משל עצמם.
מעניינת אבחנתם של כותבי ההקדמה על ההבדלים בין הגטאות השונים מבחינת ההתמסרות לחיי התרבות והרוח. בגטו וילנה, כפי שאפשר לראות לא רק בהקדמה אלא גם בתיעוד של סוצקבר עצמו, התנהלו חיי תרבות עשירים. זאת לעומת גטאות גדולים אחרים, במינסק, למשל, ששם לא היה לכך שום סימן וזכר. ההסבר שניתן: מינסק הייתה נתונה תחת שלטון סובייטי במשך עשרים וחמש השנים שקדמו לכיבוש. אותו שלטון פורר את הקהילה, לא היו לתושביה היהודים של העיר שום מסגרות, וכך נמנעה מהם האפשרות לארגן פעילויות כמו הצגות תיאטרון, בתי ספר, קונצרטים, תערוכות, שהתקיימו בגטו וילנה אפילו בתקופות האפלות ביותר.
מחברי ההקדמה תוהים מדוע המשורר לא כלל בספר את שיריו. הם עצמם מראים כיצד תיאר התרחשויות מסוימות מנקודות מבט שונות כמשורר וכמתעד. כך למשל כתב שיר על אירוע ממשי שבו גזלו הגרמנים את לוחות העופרת שבהם העמידו לדפוס את התלמוד, ושנדרשו עשרים שנה כדי לסדרם. על האירוע הזה כתב שיר "לוחות העופרת מבית דפוס ראם", שבו היהודים הם אלה שהשתמשו כביכול בעופרת כדי לייצר קליעי רובים. וכך, "מצד אחד, הדיווח העובדתי היבש בפרוזה על ההשמדה; מצד אחר, הדמיון השירי המכונף". אכן, מעניין.
בעניינים כאלה אפשר לעסוק ואפשר לחשוב עליהם. אי אפשר, פשוט לא, לקרוא כיצד נרצח בנו התינוק של סוצקבר בסמוך ללידתו, כי זה היה החוק – לנשים יהודיות אסור היה ללדת. או ללמוד איך הגיבו נשים שילדו למרות האיסור. או לזכור מה מצא סוצקבר כשחפר פעם באדמה, במקום שבו סיפרה לו איכרה שראתה כיצד עורפים את ראשיהם של חמישים צעירים יהודים. או לדעת איך הגיבה אם אחת מסוימת שתינוקה נחטף מידיה. את הסיפורים הקשים באמת לא אוכל לציין ולהזכיר. עלי להודות: עיני סירבו לקרוא.
אפשר פשוט לחתום בשיר שכתב סוצקובר, ולדעת, גם אחרי קריאה סלקטיבית של גטו וילנה, מה מקור השראתו.
יָד מְחַיֶּכֶת וְדַקָּה
מִמֶּרְחָקִים אֵלַי נִלְטֶשֶׁת.
כְּיַהֲלוֹם שֶׁעַד רַקָּה
לֻטַּש שִׁמְשִׁית בְּמֵי-הַגֶּשֶׁם.
שֶׁיּד תִּהְיֶה בִּשְׂחוק נִבֶּטֶת –
שְׂחוק שֶׁל מַכְנִיעַ לְבָבוֹת!
כָּךְ מוּסִיקָה הָיְתָה נוֹבֶטֶת,
אִלִוּ הָיוּ לָהּ אֶצְבָּעוֹת.
תודה על הביקורת
אחד הדברים המפליאים בעדות הזו, הוא המזל ששיחק לסוצקובר: הוא מתאר לפחות 3 מקרים שעמד לפני מוות ודאי, וניצל במזל מוחלט (פעם איש מיליציה ליטאי חס עליו; בפעם אחרת דילגו עליו בחושך, ועוד אחת). משום מה סוצקובר לא ראה בעצמו מי שנבחר לשרוד (ואולי זה עדיף), אבל קשה שלא לחשוב שהיה לו יותר ממזל…
לדעתי, כל מי שניצל שרד כי היה לו או לה מזל. אתה רומז על משהו שונה?
קשה להסביר את המזל ששיחק לו פעם אחר פעם. לאחרים לרוב היה מזל בודד… אבל לסוצקובר היה יותר מהממוצע, והוא גם זכה לתעד את התקופה (למרבה מזלו – שוב… שלא כמו ניצולים אחרים הוא לא היה צריך להעיד במשפט נגד המבצעים, ולראות אותם משתחררים אחרי שנים בודדות – אם בכלל הורשעו).
אני ממשיכה את קו המחשבה שלך (תוך הסתייגות רגשית): מעניין שנשלח מרוסיה מטוס במיוחד כדי להציל אותו ואת אשתו.
גם זה… הרבה מזל. אבל נדיר שאדם רואה את הייחוד שבקיומו. כמה מהמיוחדים בעולם לא ראו.