הלילה הראשון בגטו הוא שם ספר השירים הראשון של אברהם סוצקבר (עם עובד, תרגם מיידיש ק.א.ברתיני) שהופיע בישראל, בעברית. הוא לקוח מתוך שיר שנפתח כך: "הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן בַּגֵּטוֹ הוּא הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן  בַּקֶּבֶר / אַחַר כָּךְ מִתְרַגְּלִים".

אברהם סוצקבר, יליד 1913, כבר היה משורר אידי מוכר כשכתב את השיר הזה בגטו וילנה, אליו נקלע ב1941. הוא היה משתתף פעיל בחיי התרבות והציבור בגטו, כתב שירים לפתיחת תערוכה, לעצרת אחד במאי, למופעי התיאטרון שפעל שם. כמו כן ניהל חוג נוער לספרות.

סוצקבר לא הסתפק בהתרסה כתובה. לצד עשרות השירים שכתב הוא מצא גם את הדרך להיאבק נגד הנאצים. כעובד כפייה הוטל עליו למיין בשביל הגרמנים את אוצרות הספרים וכתבי-היד בבניין של ספרייה שהייתה מחוץ לגטו. הוא ניצל את ההזדמנות, וביחד עם כמה מחבריו קנה נשק והבריח אותו לגטו.

בספטמבר 1943 הצליח לחבור אל פרטיזנים שפעלו ביערות בתמיכת הצבא האדום. גם שם גייס את כישרונו, ועסק בין היתר  בכתיבת עדויות על פשעי הנאצים, על המאבק נגדם ועל קורותיהם של הפרטיזנים באזור.

"שְׂפָתַי שֶלִּי – כְּלוּחוֹת אֲבָנִים / שֶהָחָרוּט מִנִּי דוֹרוֹת שָם לֹא יֹאבָד. / לְמַמְלְכוֹת עוֹלָם הֵם נִתָּנִים, אַךְ 'לֹא תִּרְצַח' מֵהֵם נִמְחַק לָעַד", כתב סוצקבר באחד משיריו. במציאות החדשה שסבבה אותו נראה היה שהדיבר השישי נעלם מהעולם. ועם זאת, סוצקבר סירב לאבד את האמונה בכך שיש אל מי לפנות בתפילה ובתחינה, כפי שאפשר לראות באחד משיריו הידועים ביותר, "תחת זיו כוכבי שמים" (תרגם אותו לעברית יצחק כפכפי).

תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם
שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ!
כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא:
נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ!

כּוֹכָבֶיךָ זִיו יַטִּילוּ
אֶל מַרְתֵּף אִישׁוֹן עֵינַי:
אַךְ קַו אוֹר אֵין בִּי אֲפִלּוּ
לְהָשִׁיב בּוֹ עַל הַשַּׁי.

הֵן עַל מִי, אִם לֹא עָלֶיךָ
עוֹד אַשְׁלִיךְ אֶת יְהָבִי?
אֶת יָמַי כֻּלָּם לִחֵכָה
זוֹ הָאֵשׁ שֶׁבִּלְבָבִי.

נָח בַּמַּרְתְּפִים הַשֶּׁקֶט,
דְּמִי הָרֶצַח מְחַלְחֵל:
אֶל גַּגּוֹת נַפְשִׁי חוֹמֶקֶת,
מִתְחַקָּה: אַיֶּךָּ, אֵל?

נִשָּׂאוֹת בִּיבַב פָּרוּעַ
סִמְטָאוֹת וַעֲלִיּוֹת,
וַאֲנִי מֵיתָר קָרוּעַ
שָׁר אֲנִי לְךָ עוֹד זֹאת:

תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם
שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ!
כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא:
נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ!

השיר, שסוצקבר כתב ב1943, נהפך למעין המנון היהודים בגטו. אפשר לדמיין את המשורר שוכב על גבו, מביט בשמים, רואה את יופיים הלילי ופונה ישירות אל האל, מייחל שייגע בו בכף יד מנחמת, שולח אליו מילים שכל אחת מהן היא דמעה ומתחנן, כמו קין, אולי בעצם − כמו הבל, האח הנרצח − שהאל ייאות לקבל את מנחתו הצנועה מאוד, כי מה כבר יש לו ליהודי בגטו להעניק, חוץ ממילים ודמעות? הוא מנסה להשיב באור תמורת אור, אבל בתקופה האיומה שבה הוא חי אין קו של אור שיכול לבקוע מהמרתף כלפי מעלה. האם האל ייעתר בכל זאת לתפילה? האם המיתר הקרוע יצליח לנגן את השיר הראוי?

"אַיֶּךָּ, אֵל"? זועק הדובר, שכל המבנים בחייו שטופי רצח: המרתף, הגגות, הסמטאות והעליות, בכל מקום רק הרג ואובדן. אמנם הוא חש שיופיים של הכוכבים הוא שי שקיבל מהאל, אבל אין בו די. הוא זקוק לעזרה אחרת, ממשית יותר, ואין לו אל מי לפנות. "הֵן עַל מִי, אִם לֹא עָלֶיךָ / עוֹד אַשְׁלִיךְ אֶת יְהָבִי", לכן הוא חוזר ופונה ומבקש מהאל לקבל את מנחתו, ולהניח עליו את כף ידו.

אברהם סוצקבר ניצל. שירים שכתב, שהגיעו לברית המועצות, הרשימו מאוד קוראים יהודים המקורבים לשלטון, עד כי בשנת 1944 נשלח מטוס מיוחד להביאו מהיערות אל הבירה הרוסית, שם שהה עד תום המלחמה, ורק אחרי שהעיד במשפטי נירנברג עלה לישראל. הוא היה אחד הניצולים המעטים מגטו וילנה. ב1985 זכה בפרס ישראל לספרות יידיש.

השיר "תחת זיו כוכבי שמים" נהפך ברבות השנים לאחד המזוהים ביותר עם יום השואה.