מה משמעותה של יצירה אמנותית בחייו של היוצר? עד כמה היא יכולה להשפיע על חיי צאצאיו? האם אפשר לצייר במילים? האם האמנות משקפת את החיים, מחקה אותם, או אולי יוצרת מציאות חלופית, שוות ערך להם?

אלה רק כמה מהתהיות שמעוררת הנובלה השנה החסרה של חואן סלווטיירה מאת הסופר הארגנטינאי פדרו מאיראל (הוצאת קרן ליברוס, תרגום: ליה נירגד), אחת היפות שקראתי.

צייר אילם, לא מוכר, אביו של המספר, הותיר אחרי מותו עשרות גלילי בד שצייר בהם את החיים של עצמו ושל הסובבים אותו. אורכם הכולל של הגלילים ארבעה קילומטר, לא פחות!

הסיפור נפתח בכך שהיצירה מוצגת כיום במלואה במוזיאון. אנשים יכולים לשבת מולה, למעשה מול השחזור הסרוק שלה, ולצפות בה נעה לאטה, במשך שעות. "הציור זורם כמו נהר על פני כל הקיר הפנימי, שאורכו כמעט שלושים מטר". הצייר, שבנו מכנה אותו בשמו – סַלְוָוטְיֵירָה – מעולם לא הציג את עבודתו ולא רצה לעשות זאת. היצירה הייתה מהות חייו האמיתית, אבל הוא לא העלה בדעתו ל"השתמש" בציור – להתפרנס ממנו או להתפרסם בזכותו. מבחינתו משמעות חייו הייתה אחת: לצייר אותם. הוא לא התעניין ברכוש. כשמת אפשר היה לערום את כל חפציו בערימה אחת קטנה. בד בבד עם חייו הנסתרים כאמן, עבד תמיד כפקיד בדואר. צייר לפני תחילת כל יום העבודה, ובסיומו. עד כדי כך הסתיר את החלק המהותי ביותר של חייו, שהאנשים שבמחיצתם עבד בדואר כלל לא ידעו מה עיסוקו המרכזי, המשמעותי באמת. "ההכרה לא הייתה נחוצה לו, הוא לא ידע איך להתמודד אתה, היא נראתה לו זרה לעבודה שלו."

הסופר, באמצעות המספר שלו, מצליח לצייר לעינינו את מה שנמצא בגלילי הבד, שאת חלקם עזר לאביו להכין. (באחד התיאורים הנוגעים ללב הוא מספר כיצד נהגו למצוא את הבדים, מה היה תהליך העיבוד שלהם, ואיך נהנה לשתף פעולה, להיות לרגע קל חלק מהתהליך). מצד אחד ציורו של סַלְוָוטְיֵירָה היה פיגורטיבי – מעין אוטוביוגרפיה, שרק הדמות שלו עצמו מודרת ממנה − אף על פי שצייר בתקופה שבה הציור הלא  פיגורטיבי נעשה מקובל יותר. מצד שני, הקורא יכול כמעט לראות בעיני רוחו את יופיו החלומי, הלאו דווקא ריאליסטי: ציור שיש בו תנועה וזרימה, שהחל בתיאורו של הנהר, שמבקש ללכוד את השינוי, "המטמורפוזה האלימה שטמונה בכל יצור, בכל דבר, בכל מצב." זה היה עניינו – "התנועה הבלתי פוסקת, הזרימה של החלומות, האופן שבו דברים משתנים בהם בטבעיות גמורה". הוא מזכיר בכך את משפטו המפורסם של הרקליטוס "לעולם אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים", שהרי לא רק הנהר משתנה כל הזמן, גם האדם שטבל בו ונרטב במימיו שונה ממי שהיה לפני כן.

מה נשאר לבנו של אמן כזה? התפעמות. התמזגות. הזדהות. עד כדי כך שבנעוריו היה לו, לבן, חלום חוזר – אהובה שאחז בה נמסה מתחת לידיו המלטפות, נטפה ונהפכה לכתמי צבע על בד. דומה כאילו אביו הותיר לשני בניו, המספר ואחיו, רק את האפרוריות. שניהם רחוקים מאוד מעולם האמנות, שניהם בעצם נסו מפני האב, בלי לדעת בדיוק מדוע, כדי לחיות בזכות עצמם. ומה יש להם? רק "חיים עירוניים אפורים, כאילו השתלט סלווטיירה על כל הצבע בעולם. באור שבציור, בדיוקנאות שלנו שצייר כשהיינו בני עשר, אוכלים אגסים ירוקים, נראינו חיים יותר מאשר כעת".

כמו כן נשארה לו, לבן המספר, תחושה רבה של חוסר אונים. הרי לעולם לא יצליח להשתוות לאביו, ואם כך, אם לא יוכל להגיע להישגים דומים, מוטב לו "לא לעשות כלום". ובכל זאת הוא ממשיך להיות מחובר אל האב, גם אחרי שזה מת. כשהוא רואה את השמים שיש להם מראה מסוים שאביו אהב לצייר הוא מרגיש דחף לקרוא לו  ולהראות לו אותם, וכשהוא צועד ברחובות, הם נראים לו לא הם עצמם, במציאות הממשית, אלא "כאילו צייר אותם סַלְוָוטְיֵירָה".

הנובלה השנה החסרה של חואן סלווטיירה עשויה כפרוזה במיטבה. יש בה עלילה, דרמה והפתעה. לצד כל זאת, לא קשה להרגיש שהסופר הוא גם משורר, כי כמו בשירים, המילים שהוא משתמש בהן אינן יוצרות רק קשרים ומשמעויות ישירים, אלא הן דומות לתמצית שצופנת ומקפלת בתוכה צבעים, גוונים, וצורות, ואלה, כל מה שמופיע על הבד של הצייר שהסופר עצמו ברא, פורצים מתוכן. הבן המספר מראה כיצד הציור של אביו דומה למוזיקה, כי "הנושאים מופיעים מפורצים מתוכה מחדש בווריאציות", מתאר את האב כמי שממש ממציא את הטבע, לא כמי שמעתיק אותו, וגם משווה אותו להיסטוריון שאינו מוכן לסלף את מה שקרה בעבר: גם אם ניסה סַלְוָוטְיֵירָה לצייר משהו ולא היה מרוצה מהתוצאה, מעולם לא מחק אותה, אלא המשיך הלאה, ניסה שוב, חזר אל אותו רעיון או נושא. יתר על כן, הבן מעלה את אביו לדרגה על-גשמית. מספר כי "התעניין בהיעדר השוליים, היעדר המחסה, בחיבור הבלתי נמנע בין החללים השונים. ביצירה שלו הגבולות זולגים…"

הכתיבה מעוררת התפעמות הדומה לזאת שחש המספר הצופה ביצירתו של אביו. אנו הקוראים יוצאים מהנובלה הזאת כמו מי שטבלו בנהר מִשְׁתַּנֶּה וּמְשַׁנֶּה.