כינרת מעיין, "יום שני בחמש": על מי בעצם נמתחת הביקורת?

 

הרעיון שהוליד את כתיבת הרומן יום שני בחמש ראוי ומעניין. די לקרוא את הציטוט מספרו של ארווין יאלום פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית המשמש כמוטו לספר, כדי להבינו. "הרבה מאוד מטופלים," כותב יאלום, פסיכיאטר וסופר נודע, "משתמשים במטאפורה של הקוסם מארץ עוץ, כשהם מתארים את העדפותיהם לדבוק באמונה שהמטפל הוא כל יכול שיוביל אותם את הדרך הביתה… דרך ברורה ובטוחה, שתרחיק אותם מהכאב. בשום פנים ואופן אינם רוצים להציץ אל מעבר למסך ולמצוא שם קוסם-כביכול, אבוד ומבולבל."

כינרת מעיין מנסה להפיח בספרה חיים בדבריו של יאלום, ולהגשים אותם באמצעות דמויות שהיא בוראת: מטפל, וכמה ממטופליו, שהראשונה שבהם היא החשובה ביותר, ובאמצעותה נפרשת העלילה, בעיקרה.

דוד הוא גבר צעיר ואבוד. הוא מובטל, נשוי לאישה שהוא שונא וחי על חשבונה. חייו ישתנו אולי בעקבות החלטתו ללמוד "מקצוע": הוא הולך לקורס שאמור להימשך שנתיים, שני ערבים בשבוע, כדי להכשיר את עצמו להיות מטפל ומורה רוחני. כעבור סדרה לא ארוכה של שיעורים קבוצתיים הוא מפרסם את שירותיו באינטרנט, ומיד משחרים לפתחו מטופלים שמספרם גדל והולך.

אחת הראשונות שבהן היא אלמנה בשם רות, אחות בפגייה, שבעלה נהרג לפני חמש שנים, והיא מגדלת שני בנים. רות "תקועה" רגשית. בעלה העניק לה כתף תומכת, היה אהוב, חבר ובן ברית. מאז שמת היא מתפקדת, אך לא ממש חיה. אין להעלות על הדעת שתצליח ליצור קשר זוגי חדש, היא אינה מסוגלת להיפרד  מהבעל המת, הוא היה התיקון לבדידות שחשה כל חייה. בילדותה גדלה במשפחה קרה, הוריה מנוכרים, אחותה מוצלחת ממנה ותחרותית, ובבגרותה לא השכילה ליצור קשרי ידידות אמיתיים, אלא עם בעלה. אכן, יש לה שתי חברות, אבל אין בינה לבינן קרבה אמיתית וכנה.

האם יצליח המטפל והמורה הרוחני שעדיין לא סיים את הכשרתו לגעת בנפשה? האם יביא לה מזור? בפגישתם הראשונה הוא מבטיח לה שהוא יכול, והיא נשבית במבטו החם ובהאזנה רבת הקשב שבה הוא עוטף אותה.

ההתנגשות בין ההבטחה לריפוי נפשי לבין הספק אם האיש הזה יוכל לקיימה, בין מראית העין למציאות, בין הגלוי לעין לבין מה שחסוי ומוסתר, מעניינת. כל מי שהיה אי פעם בטיפול יכול בלי ספק להזדהות עם השאלה – מי בעצם חבוי בתוך המטפל המאזין בסבלנות, המציע פרשנויות ודברי חוכמה, המשקף בתבונה, המוביל את המטופל אל מקומות טובים יותר בחייו. האם המטפל עצמו חף מבעיות? האם אין לו קשיים, האם אינו סובל מבדידות, ממצוקה, מכאב נפשי, בדיוק כמו אלה של המטופל? האם המטפל מסוגל למשות את עצמו מתוך הבוץ, כמו הברון מינכהאוזן שטען כאילו משך את עצמו בשערות ראשו?

תשובתו של הספר הזה קיצונית מאוד. אולי קיצונית מדי. כי במקרה שלפנינו המטפל הוא בעצם נוכל. הכשרתו דלה ואינה מספקת. הוא אינו נשען על ידע אמיתי, אלא על קרעי דברים ששמע, והוא מצליח לפעמים, אך לא תמיד, לשלוף. והוא נסחף למעשים שלא ייעשו.

יש כאן, בלי ספק, ביקורת, אבל על מה בדיוק היא נמתחת? האם – על כל תחום הטיפול הנפשי? האם הספר שואל איך ייתכן שמישהו ירשה לעצמו לחדור כך לנבכים הסודיים ביותר של זולתו, ובה בעת ישמור בלי היסוס על פרטיות מוחלטת, ויסרב להסגיר משהו מעצמו (התנהגות מאוד לא טבעית בקשרים אנושיים רגילים, שבהם בני אדם שומרים לרוב על הדדיות בחשיפה העצמית)? או שהוא רוצה בעצם לדון בקלות הבלתי נסבלת, החוקית בישראל, שבה יכול אדם להכריז על עצמו כמטפל, ולהרשות לעצמו לגעת בנפשם של בני אדם, בלי לקבל על עצמו שום אחריות אמיתית?

ברור לגמרי שה"טיפול" שמעניק דוד ל"לקוחותיו", כפי שהוא לא מהסס לכנותם בפניהם, לוקה באינספור ליקוים אתיים, למשל − בכך שהם מתנהלים בבתיהם של המטופלים, תוך חדירה בלתי נסבלת ומאוד לא מקובלת, לפרטיותם.

חמדנותו של דוד אינה מוסווית. הוא תובע לקבל תשלום מראש על עשרה טיפולים. וברגע שהוא מגלה שהמטופלת נזקקת לו בכל מאודה, הוא מזדרז להעלות את המחיר מ200 ₪ ל350 ₪ לשעה. האם הרומן מותח ביקורת רק על הדמות המסוימת הזאת, של דוד, או שהכעס המתעורר בקורא אמור להיות מכוון כלפי מטפלים בכלל? ואם כן, מדוע לבחור בדמות כל כך לא מייצגת, של מטפל מטעם-עצמו שבעצם מפיל בפח את קורבנותיו (ועושה זאת בקלות רבה כל כך, מבט חם אחד וכמה הנהונים מספיקים כדי לעורר בבני אדם תחושה שמישהו סוף סוף מתעניין בהם)?

כל השאלות הללו לגיטימיות, אבל הן מחווירות וכמעט מאבדות את משמעותן כשעולה השאלה המחמירה מהן, והיא אינה נוגעת בתוכנו של הרומן, אלא באופן שבו נכתב, ובטיפול שכתב-היד זכה לו.

אכן, מכל  הסוגיות שהועלו עד כה אפשר אמנם להבין שהרומן שלפנינו מעורר עניין מסוים, אבל הוא מלווה בכל כך הרבה צרימות, עד שהעניין נעשה לרגעים שולי וכמעט אובד.

בדף האחרון לספר כתוב שהוא עבר עריכה, עריכה נוספת, הגהה ועריכה לשונית, כל אחת מהן בידי אדם שונה. כלומר, ארבעה עורכים ומגיהים הותירו במקומם שיבושי לשון כמו גרביים "בלויות" במקום אחד ו"מצחינות" במקום אחר, כלומר – הטעות אינה אקראית אלא שיטתית. יש למישהי "בטן שטוחה ופופיק", אחרת זוכה "לפרגון ולתשבוחות", "כמעט לא יצא" למישהי "להשתמש" בענק חרוזים שקיבלה, הוריה מתעלמים ממנה "מין הסתם", "בא לה" להקיא; מישהו מבין ש"אין לו את הכלים…", מסביר כי "ייתכן וטעיתי", והוא מוסיף שהוא נמצא כאן "בכדי" לתת שירות, הוא מעניק "אמפטיה" במקום אמפתיה, והשיא: מישהי לבושה "חליפת מכנס". (בשום מקום לא כתוב שהיא קטועת רגל!), והנה שיא נוסף: מישהי נזכרת: "יום ראשון יש לה משמרת". הקוראת מתפתה כמעט לצעוק לה בְּ! ביום ראשון! וכך גם "היום, שהחליטה…": כש! כשהחליטה!

אבל השיבושים הרבים הללו, שאפשר אולי (ואולי לא) לפטור אותם כ"טעות סופר" אינם הבעיה היחידה. משהו בכתיבה של הרומן הזה גולמי מאוד, ולפעמים אפילו מביך: "היא רוטטת בכל איבריה  כמו בתולה נרגשת שמתחננת אל ריבון העולמים שאהובה יחדור לתוכה סוף סוף וייתן לה לטעום כבר מן הפרי העסיסי הקורא לה לטרוף אותו." הוא רצוף קלישאות וגדוש מילות תיאור מיותרות: "לפתוח את סגור לבה", "הבעה חמורת סבר", "קשר הדדי ומכובד", הבית שבו גרה מישהי ש"העניקה לו ריגוש ואושר" מתואר: "התקדש וסימל בשבילו את האושר" ("התקדש"? עד כדי כך? ושוב ושוב אושר וריגוש?). אכן, הסופרת מרבה להסביר ולפרש. הנה למשל לתיאור שבו הכול נאמר, ואינו מותיר לקורא שום צורך לחשוב, לפענח, לרדת לעומקם של דברים: נאמר על מישהי שהיא "נרתעה מיצירת קשרים, תחילה בשל רגשי נחיתות שסחבה מילדותה כתוצאה של משקל עודף" ("כתוצאה של"?). זוהי דוגמה מובהקת לכתיבה לא מתוחכמת, שבה מספרים על הדמות במקום לתת לה לפעול, לחשוב, להתנהג, ולאפשר לקורא להסיק מסקנות ולהגיע לתובנות.

נראה כי עריכה ראויה לשמה הייתה יכולה להיטיב עם הרומן שלפנינו. חבל מאוד שלא זכה לה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s