"המו"ל שלי מזועזע ולא מרוצה מכך שכתב היד לא מספיק ארוך. הוא יתקשה לרמות את הציבור ולמכור את הספר תמורת 2.5 דולר לעותק. הוא רוצה להוסיף שישה עד שמונה איורים…" כתב תורנטון ויילדר לאחותו זמן לא רב לפני שספרו השני, גשר סן לואיס ריי, ראה אור. כדי לנפח אותו ולהצדיק את המחיר שגבו בתמורתו הוסיפו לו אחד עשר איורים, והדפיסו אותו על נייר עבה במיוחד, עם שוליים רחבים עד גיחוך. המהדורה כללה רק 4,000 עותקים.

המו"ל יכול היה עד מהרה להירגע: המהדורה הראשונה נחטפה במלואה תוך כמה ימים, וזמן לא רב אחרי שהספר ראה אור הוא זכה בפרס פוליצר. מאז ועד ימינו הוא ממשיך להימכר ומופיע שוב ושוב ברשימות הספרים החשובים ביותר שנכתבו במאה העשרים. מרבים לצטט ממנו, בעיקר את סופו, ולרוב בנסיבות קשות. כך למשל, ביום השנה העשירי למתקפת הטרור על מגדלי הסחר הבינלאומי בניו יורק, בטקס שנערך בעיר, קרא ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, את שורות הסיום של הספר.

אי אפשר להתכחש לקסמו של הספר המפעים הזה, המנסה לכאורה לפענח את משמעות הקיום האנושי. עלילתו מתרחשת במאה השמונה-עשרה, בפרו. כמה אנשים חצו גשר תלוי, לא הרחק מלימה. למרבה ההפתעה הגשר קרס, וחמישה מההולכים נפלו ונהרגו. דובר כלשהו מספר עליהם לנו, הקוראים, ומדי פעם אף פונה אלינו, מעיר הערות, מתנצל, מפרש, כמעט אפילו קורץ לנו, כשהוא משתף אותנו במחשבותיהן של הדמויות. כך למשל מתוארת דמותו של האח חוניפר המנסה  לפענח את משמעות האסון. מדוע קרה דווקא לחמשת האנשים המסוימים הללו? "אם יש ביקום תוכנית כלשהי, אם יש איזושהי תבנית בחיי אנוש, ודאי אפשר לחשוף אותה, בהיותה טמונה באופן מסתורי, בתוך החיים שנקטעו כך באבם. או שאנחנו חיים במקרה ומתים במקרה, או שאנחנו חיים בשל איזושהי תוכנית, ומתים מתוך אותה תוכנית. האח חוניפר החליט לחקור את סתר חייהם של החמישה הללו, שהתעופפו באותו רגע באוויר." וכאן מוסיף הדובר – האם זה קולו של הסופר הפונה אלינו ישירות? – וקובע: "אתם ואני יכולים להבין שאילו כל אדם שאינו האח חוניפר היה מחליט לעשות זאת, אפשר היה לראות בתוכניתו לא יותר מאשר לבלוב של ספקנות מושלמת, בדומה למאמציהם היומרניים של האנשים שביקשו לפסוע על השביל ולהגיע באמצעותו עד לשמים, ובנו לשם כך את מגדל בבל."

סיפוריהם השונים של האנשים שנהרגו על הגשר מוצגים בפני הקורא, כל פרק והדמות המוקדשת לו. כולם הכירו זה את זה, חייהם השיקו ואף נגעו, ולכן הם משתקפים ונגלים גם מתוך נקודות המבט של שותפיהם לאסון. הסיפורים כשלעצמם מרתקים. כך למשל הראשון עוסק באישה עשירה ומשכילה מאוד שמכתבים שכתבה לבתה האהובה והמתנכרת נחשבים ליצירות מופת ספרותיות ונקראים לכאורה עד היום בהתפעלות. הסיפור השני עוסק בזוג אחים תאומים זהים, ובקשר ובנתק הרגשי האיום שנפל ביניהם. השלישי – באישה שנלקחה בנעוריה מהאשפתות וחונכה להיות שחקנית מצליחה. מרתק לראות את האנשים הללו מתוך נקודות מבט שונות, של עצמם ושל זולתם, ובעיקר מעניין ההמשך המובא בפני הקורא כמעין אחרית דבר, שהיא למעשה עיקרו של הספר: מה קרה לשורדים, יקיריהם של המתים, בעקבות המוות הפתאומי שהתרחש, איך השפיע עליהם וּלְמה גרם.

"ספרות אינה אמורה להשיב על שאלות, אלא רק להציגן כיאות," ציטט תורנטון ויילדר את צ'כוב בתשובתו לסטודנט ששלח לו מכתב, חודשים אחדים אחרי שגשר סן לואיס ריי ראה אור. "הספר," הוסיף ויילדר וכתב, "אמור להטריד ולעורר תמיהה ומצוקה כמו אלה שחש כל מי שנודע לו כי חמישה מידידיו נהרגו בתאונת דרכים. איני מתיימר לטעון שבכל מוות פתאומי טמון בסופו של דבר איזה ניצחון. ואתה צודק: אכן, הרומן מציג בחלקו מצבים שאמורים להוכיח משהו, ובחלקו האחר הוא נמלט מפני ההוכחות, או אפילו סותר אותן. לדעתי הרגשות האנושיים מכילים נחמה מוזרה, לא מפוענחת, וזה כל מה שיש. המאמינים סבורים שהספר מוכיח את הצדקתה של העמדה האופטימית. מי שהתפכחו מאשליותיהם טוענים שהספר הוא 'אנטומיה כמעט-לא-מוסווית של ייאוש'. דעתי קרובה יותר אל אלה הנמנים עם הקבוצה השנייה, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי צועק פתאום בביטחון, כמו אלה הנמנים עם הקבוצה הראשונה. אין לדעת היכן אהיה בעוד שלושים שנה."

את הספר גשר סן לואיס ריי קוראים בלגימות קטנות, כמו משקה יקר שיש להתענג מכל טעימה ממנו. שורות רבות, ואף קטעים שלמים, סומנו בו, כדי שלא לאבדם. הנה כמה מהם: על האח חוניפר נכתב כי הוא מאוכזב מכל "האומללים הללו, שלא הזדרזו להבין שהייסורים הוחדרו לחייהם − לטובתם." על כתיבתה של המרקיזה (ואולי גם על זאת שלו עצמו?): "סגנון הוא רק כלי בזוי למדי שבאמצעותו מגישים לעולם את הנוזל המר." על אם המנזר בעלת השאיפות שהיום יכנו אותן פמיניסטיות: "היא הייתה אחת האנשים שאפשרו לכרסום המתמיד לפגוע בחייהם, רק משום שהתאהבו ברעיון כלשהו, כמה מאות שנים לפני שהגיע הזמן שיועד לו בהיסטוריה של העולם התרבותי." על צמד האחים: "מאחר שלא הייתה להם משפחה, מאחר שהיו תאומים, מאחר שנשים גידלו אותם, הם מיעטו לדבר." ועוד, על אחד מהם, שמתחוור לו כי "אפילו באהבה המושלמת ביותר, אדם אחד אוהב אהבה עמוקה פחות מזאת של האחר. ייתכנו שניים השווים בטוב לבם, שווים בכישרונם, שווים ביופיים, אבל לא ייתכנו שניים שאוהבים זה את זה באותה מידה." ועוד נכתב על התאום (ואולי שוב אומר זאת הסופר ישירות לנו?) כי "לפעמים נדרש אומץ לב רב כדי לומר דברים בנאליים," ועל מסירותן המוחלטת ליצירה ולאמנות של שתי דמויות אחרות נכתב כי התענו "במאמץ להביא לפרו את אמות המידה של התיאטראות המתקיימים אי שם בעולמות נשגבים," משום ש"הציבור שיצירות המופת הללו נועדו לו אינו מתקיים על פני האדמה."

במקרה של הספר גשר סן לואיס ריי הציבור ממשיך כבר כמעט תשעים שנה להוכיח כי גם על פני האדמה יש קוראים שיודעים להעריך אמנות הראויה לשמה.

אפשר כמובן להשיגו בקלות באתרי יד שנייה. הנה, כאן, למשל. מניסיוני, האתרים הללו פועלים היטב.

מאחר שקראתי את הספר במקור, באנגלית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים המובאים ברשומה.