ההווה, הוא איפוא, מבחן כוחו של המספר ושל סיפורו. וההווה, על פי תפישתו המקובלת כלל אינו זמן, אלא הוא רק מעבר בין זמן לזמן, ואינו לכל היותר אלא כמין קו חיץ או קו חיבור, ואף זה לא כקו יציב ועומד, אלא כקו נייד ומשתנה, כאותו קו שפת המים של הים: שתוך שהוא כאן כבר התקפל והוא שם, ותוך שהוא כעת, כבר הוא “פעם אחת” ומעשה שהיה. זמן מיוחד זה, ההווה, הוא גם נושא הסיפור, גם ההתגרות במספר לספרו, והוא הוא זמן אומנותו של המספר.
