"אז מה, לבטל את המסיבה?" שואלת קייט מרסר את חברתה הטובה, שהרי אפילו את ימי הולדתה היא היססה תמיד לחגוג. אבל החברה לוחצת עליה להמשיך בתוכניות. המסיבה חשובה מאוד, היא מסבירה, כי כך תהיה לבעלה של קייט הזדמנות לבכות בפומבי, בדיוק כמו כל הגברים.

חילופי הדברים האגביים הללו, לכאורה, הם למעשה המוקד של הסרט "45 שנים". הסרט לוקח את החומרים שבהם הוא עוסק: קשר זוגי רב שנים, ומשתמש בהם כדי לדון בסוגיה אחרת לגמרי: לאו דווקא בחיי נישואים, אלא יותר − במשמעותן האמיתית של מילים, וליתר דיוק – של קלישאות.

קייט וג'ף מתכוונים לחגוג בשבת 45 שנות נישואים. אנחנו פוגשים אותם בתחילתו של השבוע, מתוודעים לשגרת יומם האינטימית, הידידותית. ביתם נוח ומזמין, שוכן בלבו של נוף אנגלי, כפרי ורך, עטור כרי דשא, קרוב לתעלות מים שוטפות. הם נטועים היטב בסביבתם: הסרט נפתח במפגש של קייט עם שכן צעיר שזה עתה נולדו לו תאומים, ומשיחתם הקצרה ברור שהיא מכירה היטב אותו ואת משפחתו.

אבל כבר בדקות הראשונות של הסרט נופל דבר. מכתב שמגיע מרחוק מביא אתו הודעה שמטלטלת את חייהם, ומטילה צל כבד על חייהם המשותפים, שאמורים להיות קרובים מאוד. שני האנשים הללו מכירים לפני ולפנים, מבינים זה את זה ברמזים קלים, ברור שיש להם שפה משותפת שפיתחו במשך זמן רב כל כך, הם לכאורה החברים הכי טובים. הכי קרובים. ובכל זאת, ההודעה שהגיעה במכתב פורצת איזה סכר שאליו התכחשו כל השנים. ופתאום מסתבר להם שעל הדברים החשובים באמת בכלל לא דיברו.

מה שמתגלה מזעזע את שניהם, בעיקר את קייט. היא חווה התפקחות שמאיימת לערער את כל עולמה. ובכל זאת, מסיבת היובל חייבת להתקיים. בתוך כל הטלטלה הרגשית שהיא עוברת, היא ממשיכה לטפל בסידורים הנחוצים, חשוב לה להמשיך ולשמור לפחות למראית העין על מה שהיה עד לפני כמה ימים אמת, מבחינתה: אהבתם, ידידותם, הישענותם ההדדית זה על זה ועל נישואיהם.

לא, היא לא תבטל את המסיבה. וג'ף ימלא את חלקו, למרות כל מה שהתגלה. והוא אפילו יבכה, כיאות וכמצופה.

וזה הרגע שבו נשאלת השאלה שהסרט הזה מציג: מה משמעותן של מילים יפות, של בכי סנטימטלי, של הפגנות ראווה של רגש? האם אפשר להאמין להן? האם צריך להאמין להן?

כדי ליצור את הפער בין שני הרבדים הללו – מה שנאמר ומה שמסתתר מתחת לפני השטח – יש צורך בשחקנית כמו שרלוט רמפלינג, שלאורך הסרט כולו מפגינה יכולת מופלאה. בלי אומר ודברים, בהבעות פנים שהניואנסים החולפים בהן בעדינות, כמעט בלתי נראים, ובכל זאת ברורים לחלוטין, היא מביעה את כל מה שהדמות שהיא מגלמת חשה: סוג של הקלה, על כך שהכול מתנהל כיאות; עצב עמוק, שהיא חייבת להסתיר; אי אמון שמהול בכל זאת גם בשמחה מסוימת, ובעיקר כאב סמוי, שקייט מצליחה להסתיר, ורמפלינג יודעת בכל זאת לבטא. וזה כאמור עניינו האמיתי של הסרט: הפער בין המילים לרגשות, בין מה שנאמר בפומבי לבין מה שמושתק בין כותלי הבית הפרטי.

לשרלוט רמפלינג מלאו השנה שבעים. בצעירותה הייתה שחקנית וגם דוגמנית. יופייה הרב לא פג, ובזכות כישרונה הרב היא מעניקה לסרט איכות ועוצמה. היא מפיקה מתוכה כוח ופגיעות ששילובם נוגע ללב. "45 שנים" מצטרף לרשימת הסרטים שנועדו לבני הגיל השלישי − אלה שממלאים את אולמות הקולנוע, ואלה שהתארכות החיים מעניקה להם את ההזדמנות להמשיך ולשחק. בעבר שחקנית בת גילה יכלה להיות רק כוכבת-לשעבר. למרבה השמחה כיום יש מקום ותפקיד גם לה ולכמותה.