לודמילה פטרושבסקיה, "השעה לילה": מה יכול לשעשע בדלותם של קשי יום

בשנות השמונים שודרה בארץ הסדרה "דקלוג" של היוצר הפולני קשישטוף קישלובסקי: עשרה סרטי טלוויזיה בשחור-לבן, שהתרחשו כולם באותה שכונה מגורים סובייטית: שיכוני עוני של רבי קומות שאכלסו אלפי אנשים קשי יום. בתודעה הוטבעה סביבת המגורים והאומללות האפרורית ונקשרה בחיים שברית המועצות יצרה לתושבים ולעמים שבהם שלטה.

הספר השעה לילה מתרחש במקום שונה, אבל במציאות דומה. אפילו העטיפה והצילום שעליה מזכיר את החוויה הוויזואלית של ה"דקלוג": גם כאן שיכונים אפורים שדלותם ועליבותם זועקת.

אנה אנדריבנה − "אני משורר" היא קוראת לעצמה (ומחקה בכך את מרינה צווטייבה ואת אנה אחמטובה שטענו כי משורר הוא אדם נטול מגדר) היא בת, אם לשניים, ובעיקר סבתא. היא שקועה בתמרונים אינסופיים ובלתי אפשריים שנועדו לספק אוכל לנכדה האהוב, הרעב, ובה בעת להעניק מקום מקלט לבנה שיצא מהכלא, לבתה שיולדת שוב ושוב ילדים מחוץ לנישואים, ולאמה הסנילית, שמאושפזת במוסד פסיכיאטרי.

על פרטיות, על הצרכים שלה עצמה, אין כמעט מה לחלום. פעמיים קורה שהיא מגיעה לדירתה הזעירה ומגלה ששקט שורר בה. רק כשקוראים את תיאור תחושת הרווחה והאימה המלווים את השקט הלא צפוי אפשר להבין את מידת הקושי הכרוך במגורים המשותפים המאולצים הללו, שלושה דורות בכפיפה אחת, בשטח שאינו מותיר לאיש מרחב מחיה. (אורח החיים הזה, שרבים מתושבי ברית המועצות לשעבר הביאו אתם, מסב בלי ספק סבל רב, שטרם הובע די הצורך בספרות הנכתבת בעברית).

מפתיע להיווכח שעל אף הייסורים המתוארים ברומן שלפנינו, הוא אינו מסב לקורא כאב, אלא סוג של הנאה אסתטית, וזאת מכיוון שהוא מפתיע, רווי הומור, ובכל זאת – ססגוני מאוד.

לודמילה פטרושבסקיה

הרומן נכתב כמונולוג ארוך המגיע מתודעתה של הסבתא, ומתבסס בלי ספק על חייה של הסופרת שאמרה פעם כי "הספרות הרוסית היא מעין דת – המתבססת על עמדתם המוסרית של סופרים, ועל הסבל שלהם." חייה, אכן, לוו בסבל רב: אביה נטש את אמה שנה  אחרי שפטרושבסקיה נולדה, ב1938. בתקופת הטיהורים של סטלין נאסרו בני משפחת אמה וחלקם הוצאו להורג. בימי מלחמת העולם השנייה היא ואמה הצליחו לשרוד, אבל סבלו חרפת רעב, ואחרי המלחמה נאלצו בני המשפחה לגור בחדר אחד בדירה הגדולה שהייתה שייכת להם בעבר, ושאותה נאלצו לחלוק עם עשרות דיירים אחרים, בדומה למה שקורה ברומן שלפנינו.

עלילתו נעה לכל עֵבֶר, אל העבר, העבר הרחוק, ואפילו אל העתיד. יש בו זיכרונות של אירועים שהתרחשו, המתערבבים עם מה שאולי יקרה, קטעי יומן המלווים בהערות ציניות ומצחיקות מאוד, קטעי התרחשות שמתוארת בעודה קורית, ממש לנגד עינינו. הכתיבה וירטואוזית, מסחררת, ולרגעים גם מבלבלת ומתעתעת. לא תמיד ברור מיד על מה בדיוק חושבת הדוברת – על עצמה? על אמה? על חתניה או ילדיה או חבריהם? בכל מקרה, התמונות המצטיירות אינה מרפות, הן רודפות, נושכות, רגע אחד משעשעות, רגע אחר עוצרות נשימה. חזק במיוחד אחד המונולוגים שבאים לקראת הסוף: אנחנו עוקבים אחרי זרם המחשבות של אנה בשעה שהיא מתארגנת כדי לאסוף בלית ברירה את אמה מהמוסד שבו היא מאושפזת. לאן בדיוק תביא אותה? לדירת הזעירה שגרים בה כבר שלושה תינוקות ואמם? שבנה מבקש לחזור אליה? שלה עצמה אין בה מקום? אבל אם לא תיקח אליה את האם, תמות זאת באיזה בית חולים נידח, במרחק שלוש שעות נסיעה. וגרוע מכך: הקצבה שהיא מקבלת  בשמה תופסק, והרעב יגבר. הנה למשל קטע מתוך המונולוג המוטרף, הקדחתני, האותנטי כל כך: "אבל צריך לקחת לה משהו ללבוש, כן, כן, כן, והיא רזה, הבגדים שלי יתאימו לה, אח, וזה לא מכובס, מה לעשות, זה לא מכובס, והבגד ההוא קרוע, ולא נוח, אח, זה הרגע שבו המחסור מגיח החוצה, דלות ועוד פעם דלות, ודלות זה קודם כל לבנים, קרעי-קרעים מלכתחילה, איך אביא לה את זה, נו טוב, חזייה היא כבר לא צריכה, אף על פי שאצלם זה מקובל, יש זוג אחד של תחתוני טריקו, תודה לאל, כמעט חדשים, בתחתית, ממש בתחתית, למקרה שיבוא רופא, איזה אושר, עד דמעות, כן, ועכשיו?" וכך אנו מלווים אותה באריזה, בדרך, בחששות, באימה, בתקוות, בזוועה של המציאות הנגללת לעינינו ככל שהיא מתקדמת לעבר בית החולים.

הסופרת כותבת, כך נראה, הכול, כדי להביא אותנו אל הדוברת, ממש: "אל תתנועעי," היא אומרת לזקנה, "אל תכופפי את הברכיים, אבל איך אסחב אותך, הו, סונצ'קה, תודה, גְלוּמְגְלוּמְגְלוּמְ, טיפות ולריאן זה נס, בחיים שלי לא שתיתי שום דבר חזק מוולריאן, אה, אח, סונצ'קה, אבל איך אסחב אותה, היא לא מסוגלת ללכת, אמרת שמכונית בדרך לכאן, אולי אפשר לומר לנהג שאנחנו לא צריכות מחוץ לעיר אלא הרבה יותר קרוב…" לרגעים נדמה שזהו לא מונולוג כתוב, אלא כזה שממש נאמר באוזנינו, כמו על במה. (אין ספק שאפשר לעבד את הסיפור הזה למונודרמה מרתקת!).

חלק אחר, שבו נוקטת הסופרת שיטה שונה, הוא זה שבו היא מצטטת קטעים מיומנה הנסתר של הבת שאותו מצאה במקרה, ועל מה שכתוב שם היא מוסיפה את הערותיה הלגלגניות: הבת כותבת:  "[הוא] שתה תה" האימא מוסיפה: "(גיהק, השתין, חיטט באף; א.א.)"; הבת כותבת: "[הוא] ישן שוב בשקט, ואני אהבתי אותו בנאמנות וברוך והייתי מוכנה לנשק לו את הרגליים – מה אני ידעתי? מה אני ידעתי?" האימא מגיבה: "(תרחמו על האומללה; א.א)", וכן הלאה, לאורך כמה עמודים.

לצד הספציפיות של המקום (רוסיה הקומוניסטית, מוסקבה) והתקופה שבה מתרחשת העלילה (שנות הארבעים), השעה לילה נוגע גם בנושאים אוניברסליים – הקשר שבין סבתא לנכד, נאמנות בין בני משפחה קרובים, יחסים בין חמות לחתנה (באחד הקטעים המדהימים המספרת מופתעת מכך שחתנה אוהב את נכדו התינוק ומטפל בו, עד כדי כך שהיא חושדת בו שהוא גיי, ומזעזעת את בתה, וגם את הקוראת(!)…) ובין אמהות לבנות. יחד עם זאת, אי אפשר היה לשנות את הרקע שבו הסיפור מתרחש והוא משתלב בו כמרכיב בלתי נפרד ממנו: הדירות הצפופות מדי שהמתח גואה בהן, המבוגרים המיוסרים, הילדים כפויי הטובה, החשדנות (כשאנה פוגשת אישה שמצוידת בכל טוב, "כרטיס הגרלה, מכונית, סוכריות תוצרת חוץ", היא אומרת לעצמה ברמז אילם "הכול ברור", כלומר – ברור לה שהאישה היא פונקצונרית כלשהי של השלטון), הרעב, העוינות, קמצנותם של האנשים המקושרים שידם משגת והאוכל מצוי על שולחנם, הייאוש וחוסר התקווה של העניים, כל אלה הם מהותו של הרומן.

חרף מעלותיו, התעוררה בי מדי פעם במהלך הקריאה תחושה שלא את כל מה שהספר הזה מביע אני, כקוראת ישראלית, יכולה להבין לעומק. יש בו לא מעט רמיזות תרבותיות שהמתרגמת, דינה מרקון, הקפידה לבאר, אבל חלקן בכל זאת אובדות. כך, למשל, ציטוט מתוך  פושקין שאצל הקורא הרוסי מעורר מן הסתם עולם שלם של אסוציאציות, לקורא העברי נשאר מעורפל, גם אחרי ההנהרה: "רֵעוּת הבעל הכבדה". (הוא לקוח מתוך התרגום הנחשב מאוד של שלונסקי לפואמה "יבגני אונייגין"). לעומת זאת, משחק ילדים שהמתרגמת מכנה אותו "אולרים", מסבירה את חוקיו בהערת שוליים ומתארת כיצד שיחקו אותו, התקיים בעבר גם בישראל וכונה "כיבוש ארצות" או "שטחים". (משום מה המילה מנוקדת בספר כך: אוּלרים, בשורוק, והניקוד הנכון הוא בחולם: אוֹלרים). יש גם סוגיות שאי אפשר כנראה לתרגם. אחת מהן, למשל, עולה כאן: "כבר התרגלתי אליו בלבי וקראתי לו 'הנבלה שלנו', כנראה כחריזה למילה העתידית 'אבא'." אני מניחה שברוסית המשפט הזה אינו סתום ומוזר, כי הוא רומז על חריזה כלשהי, שבעברית אינה קיימת. במקום אחר נפלה אולי טעות: המספרת שואלת את הנהג "'סלח לי בטובך, איך תיסע?'" והוא משיב: "למוסד לחולים כרוניים מספר חמש." האם מסתתרת כאן איזו אלוזיה לא מובנת, או שהמילה "איך" הייתה פשוט צריכה להתחלף במילה "לאן"? אין לדעת.

השעה לילה הוא הספר הראשון שרואה אור בהוצאה החדשה "לוקוס", שהמקימה שלה, שירה חפר, הייתה שותפה בהוצאת "זיקית", אך נפרדה ממנה לפני כמה חודשים.

"מטרת הסדרה היא להיות גשר המחבר את אוהבי הספר בישראל להתרחשות הספרותית בעולם בזמן אמת", נכתב בדש האחורי של הספר שלפנינו. על הסופרת לודמילה פטרובסקיה, נכתב בדש הקדמי כי חרף גילה המופלג היא פנתה לאחרונה לקריירת זמרה, ומופיעה כזמרת במועדוני לילה ובאולמות גדולים ברוסיה וברחבי העולם. השעה לילה התפרסם לראשונה ב1992, "והקנה לה את שמה כסופרת חשובה". הבחירה בו, חרף ההסתיגויות הקלות, מבשרת טובות.

 

3 מחשבות על “לודמילה פטרושבסקיה, "השעה לילה": מה יכול לשעשע בדלותם של קשי יום”

  1. איפה אפשר להשיג את הספר?בחנויות הספרים הגדולות אין.
    מאד מעוניינת לקרוא את הספר הזה, ולצערי איני דוברת רוסית.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s