“כמו שיש צורך בכפר שלם כדי לגדל ילד, כך הכפר השלם גם הורס חיים של ילד,” אומרת אחת הדמויות בסרט “ספוטלייט”, שכן אלמלא שיתוף הפעולה בין הפוגעים לבין המנגנונים האמורים לשמור על חפים מפשע ולהגן עליהם, אלמלא כל ההסתרות, ההסוואות, ההשתקות, חייהם של ילדים רבים מספור לא היו נהרסים.

“ספוטלייט” עוקב אחרי פרשה אמיתית ששיאה הציבורי התרחש לפני כחמש עשרה שנה, אבל תחילתה לפני עשרות שנים: פגיעתם השיטתית והמתמשכת של כמרים קתוליים בילדים וילדות. עורך חדש שהגיע לעיתון בוסטון גלובס הטיל על צוות התחקירנים לבדוק את השמועות שנראו אז קלושות ולא מרשימות. הכתבים, כולם קתולים מאמינים בהווה או בעבר, הגיבו תחילה בספקנות – אתה רוצה לצאת נגד הכנסייה?

במהלך התחקיר התבררו ממדיה המזוויעים של הפרשה. עשרות כמרים פגעו במאות ילדים ולא רק בבוסטון. בעולם כולו. הסתבר שראשי הכנסייה מודעים לפגיעות. מגנים על הכמרים שתקפו ילדים. מעבירים אותם מקהילה לקהילה. נעזרים בעורכי דין כדי להגיע לפשרות עם מי שהעזו לתבוע את הכמרים, ושילמו פיצויים מינימליים, שמהם גזרו עורכי הדין את חלקם. אפילו כלי התקשורת, מי שאמורים לשמש “כלבי השמירה” של הציבור, לא מילאו את תפקידם. גם כשהגיעו ידיעות על המתרחש, הן “נקברו” בעמודים האחוריים של העיתונים, במדורים שכוחי אל שאיש אינו קורא אותם, או לא התפרסמו בכלל.

הסרט עשוי היטב: הדרמה סוחפת, העלילה מתגלגלת בקצב מהיר, הדמויות משכנעות, ויש בסופו תחושה של ניצחון: כתביו החרוצים של העיתון עמדו במשימה. הם השיגו בזמן את המסמכים שהוכיחו את אמיתות טענותיהם, הצליחו לשכנע את הנפגעים לדבר ולהעיד על מה שעוללו להם ואת עורכי הדין להודות בכך ששיתפו פעולה עם מנגנוני ההשתקה. הם חשפו את הזוועה בסדרה ארוכה של כתבות שהראשונה שבהם הייתה המרעישה ביותר, אבל היא לוותה בכתבות המשך רבות.

מדוע אם כן יצאו הצופים מאולם הקולנוע בתחושה של כאב ושל מורת רוח? אולי בשל מה שנכתב באחרית הדבר של הסרט, על הכומר שאמנם סולק מארצות הברית, אבל זכה לקידום נאה באחת הכנסיות החשובות באירופה? או משום הידיעה הברורה שאמנם המעשים האיומים ההם נחשפו ואמנם החשיפה חוללה סערה − אפילו האפיפיור התנצל עליהם – ובכל זאת יש להניח בוודאות די גמורה שהם נמשכים?

הלא ברור לגמרי שכמה כתבות בעיתון, מרעישות ככל שיהיו, אינן יכולות לקעקע את כוחה הבלתי נתפס של הכנסייה, את רשעותם של מי שיש להם הכוח, העוצמה, היכולת והרצון לנצל ילדים.

הצער שנותר אחרי שהסרט תם נובע גם מההבנה שאנשי כל הדתות, לא רק אלה שמכהנים בכנסייה הקתולית, ממשיכים להשתמש בתמימות של הזולת כדי לקדם את האינטרסים שלהם, גם כשאלה בעצם פוגעים במאמיניהם, באופן ישיר או עקיף.

ואולי לא פחות מכך מצערת גם הוודאות שממש בימים אלה, כאן, במציאות הסובבת אותנו בישראל, נעשים מעשים שרבים מדי יודעים עליהם − עיתונאים, עורכי דין, פוליטיקאים ציניים, משתפי פעולה למיניהם − ואינם עושים את המוטל עליהם, אינם מדווחים, אינם מגלים לציבור את האמת.

איך אפשר להשלים עם כך שסביב הפוגעים למיניהם מתקבצות תמיד פמליות של שומרים שמגנים עליהם, במקום על קורבנותיהם?