ג'אנט וולס, "טירת הזכוכית": מה סיכוייו של ילד רעב ומופקר להינצל?

"מה את יודעת על חייהם של משוללי הזכויות?" שאלה בזעם מרצה במכללה שבה למדה ג'אנט וולס, מחברת הספר טירת הזכוכית, לאחר שזאת אמרה כי לדעתה "לפעמים אנשים משיגים את החיים שהם רוצים בהם." נושא הדיון היה – הסיבות לכך שיש אנשים חסרי בית. האם, תהתה המרצה, פרופסור למדעי המדינה, שימוש בסמים הוא הגורם לתופעה, תוכניות סיוע ממשלתיות שגויות, או אולי זה קורה בשל קיצוצים בתוכניות הביטוח הלאומי ובגלל הכישלון ליצור הזדמנויות כלכליות לעניים.

הסטודנטית וולס, שנאלצה להתמודד עם זעמה של המרצה ועם המבטים הלטושים של הסטודנטים סביבה, מלמלה משהו כדי להרגיע את הרוחות. "יש משהו במה שאת אומרת," היא אמרה. הספר שכתבה לימים מנסה לכאורה להוכיח שהמרצה שגתה לחלוטין.

למעשה, שתיהן צדקו. אין ספק שג'אנט וולס הכירה היטב את חייהם של מחוסרי הבית. כבר בעמודים הראשונים בספר היא מתארת כיצד ראתה ערב אחד את אמה מחטטת בפח זבל, מחפשת בו אוכל. כיצד התביישה באמה, וגם בה עצמה. היא כבר הייתה אז אדם מבוגר והיא הצליחה להינתק מהחיים שהועידו לה הוריה, יצרה לעצמה מציאות שונה לגמרי − בית נאה ומוסק, זוגיות שפויה, עבודה קבועה, וחשה מבוכה למראה אמה, ואשמה על כך שאינה מסוגלת לעזור לה, וגם על כך שהיא מתביישת וחוששת שמא יקשרו אותה עם עלובת החיים, דרת הרחוב.

ובכל זאת, אי אפשר להקיש מחייה, מעברה, מהטירוף הלא יאומן שבו גדלה ג'אנט וולס, ולהסיק שכל מחוסרי הבית דומים, ושאת מלוא האחריות למצבם יש להטיל עליהם בלבד.

טירת הזכוכית הוא סיפור חייה הגלוי, ללא שום הסוואות, העמדות פנים או סייגים נוסח "כל דמיון מקרי בהחלט" של המחברת ושל שתי אחיותיה ואחיה. הארבעה נולדו להורים מופרעים במידה קיצונית. אישה נרקיסיסטית. גבר שיכור ואלים. אנשים שאין קץ למוזרותם. קשה להבין איך הילדים הללו שרדו בכלל, איך נשארו בחיים (אכן, הייתה להם אחות אחת שמתה בינקותה), ואיך ייתכן ששלושה מהם הצליחו לצאת שפויים ומתפקדים מתוך הילדות שנגזרה עליהם. (בניגוד להם האחות הצעירה ביותר כנראה לא הצליחה בכך). האם משמעות הדבר שאין בעצם צורך בכל מה שידוע לנו שילדים צריכים כדי לשרוד, ללמוד, להחכים, לגדול ולהפוך לאנשים טובים ומתפקדים שמסוגלים לקשור קשרי חברות וזוגיות?

ההזנחה – בעצם זאת מילה חביבה מדי כדי לתאר את ילדותם של בני משפחת וולס – ההתעללות הקשה שעברו − מעוררת פלצות. אדישותה המוחלטת של האימא גובתה במלל פסאודו אידיאולוגי. לכל דבר היה הסבר: כשנאלצו לאכול בשר מקולקל מלא ברימות נזפה בהם שלא יתפנקו, ופשוט יוציאו את החלקים האכילים. כשביקשו מההורים רשות לסגור את החלונות בלילה, אחרי שסוטה נכנס למיטתה של ג'אנט ונגע בה, אסרו עליהם לעשות זאת "כי אוויר צח חשוב לבריאות". בכלל, לכל ההתעללויות המזוויעות היה תמיד איזה הסבר מנומק. לקורא לא ברור איך ייתכן שדעתם לא נטרפה. האימא השיבה על שאלה דומה באחת מאמירותיה ה"פילוסופיות": מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. הזוועות משתלשלות משיא לשיא. בכל פעם נדמה שיותר נורא מכך לא ייתכן. למשל – הנסיעה הארוכה, כמעט יממה, שבה הושיבו את הילדים בחלקה האחורי של משאית להובלת רהיטים, אסרו עליהם לדבר, כי נסיעה כזאת אינה חוקית, לא נתנו להם שום דבר לאכול, לא עצרו בדרך כדי לאפשר להם לעשות את צרכיהם, לא שמו לב שהדלת האחורית נפתחה והילדים כמעט נפלו החוצה, ואם אין די בכל זה – גם הפקידו בידי ילדה בת שמונה את השמירה על התינוקת, שבכתה במשך שעות, עד שמשום מה השתתקה. (אבל לא מתה, למרבה הפלא). מספר האירועים שבהם כל הארבעה או אחד מהם היה אמור להיהרג הוא אינסופי. ג'אנט מספרת עליהם כמו בבדיחות הדעת. כך למשל, באחת המאורות שבהן גרו כל הבית היה מחושמל. בכל פעם שרצו לגעת באיזה מכשיר, נאלצו להתעטף בשכבות מבודדות של בד. לא תמיד זה הצליח, ומדי פעם קיבלו מכות חשמל רציניות. הם נהגו לדווח זה לזה על הסכנה בענייניות, כמו על תחזית מזג האוויר. דוגמה אחרת: כשג'אנט הייתה בת שלוש היא עלתה באש, כשהכינה לעצמה נקניקיות, והסיר התהפך עליה. כשלא חיטטו בפחי זבל כדי למצוא אוכל, נהגו לאכול כל מה שהצליחו לקנות בזול, וכך למשל אכלו רק ענבים, במשך שבועות. הם חיו לצדן של חולדות ומקקים, שוב מתוך האידיאולוגיה הגורסת שלכל בעל חיים יש זכות קיום. העוולות שנחשפו להן היו אינסופיות. כך למשל, כדי ללמד את ג'אנט לשחות השליך אותה אביה לתוך בריכת גופרית, מתוך, הוא הסביר, חשיבה חינוכית מסודרת.

אכן, למרבה הפלא, היה שם גם מין חינוך. הילדים האלה למדו להיאבק בחירוף נפש, ואף עשו זאת, בשיתוף פעולה ביניהם. והייתה שם גם הרבה השכלה, כי שני ההורים, על אף מופרעותם, היו, כך אפשר להבין, רחבי אופקים ובעלי ידע רב. כל בני המשפחה הרבו לקרוא. האב נהג לאתגר את ילדיו כדי שילמדו לחשוב, לימד אותם להיות יצירתיים, הקנה להם ידע. ומה שברור ביותר מהספר, שלמרות הטינה העזה, המוצדקת, למרות הכעס האינסופי, התדהמה מעוצמות העוול, מצטיירת בספר הזה גם אהבה. היא אינה כרוכה בסליחה נוצרית או ניו-אייג'ית מעוותת. ג'אנט, וגם אחיה ואחיותיה, לא סלחו להורים ולא הבינו לרגע את התנהגותם. ובכל זאת, ולמרות הכול, נראה שהמחברת עצמה מסוגלת לתאר את כל מה שעוללו לה בלי לחוש רק שנאה ותיעוב אינסופיים. ברור גם שקסמו של האדם הייצרי, התוסס, החכם מאוד, המשיך לשבות אותה, ושלמרות כל מה שעולל היא מסוגלת לראות גם את פגיעותו. את אמה, לעומת זאת, היא מאירה באור שלילי הרבה יותר. האימא מצטיירת כאנוכית, מרוכזת בעצמה, מנותקת מהמציאות, שוגה בחלומות שווא של גדולה מדומה, אדישה לזולת באופן העמוק ביותר, מרירה ושקועה ברחמים עצמיים, אישה שלא היססה לגזול אוכל מפי ילדיה. לעומתה ג'אנט וולס חשה כי האב, למרות הכול, כן ראה אותה לפעמים באמת, ובכמה מקרים גם נרתם לעזרתה. חרף זאת, בערך העוסק בסופרת בוויקיפדיה כתוב שג'אנט וולס חיה כיום בחווה רחבת ידיים, בחברת בעלה השני ואמה.

לקראת סופו של הספר מתגלה סוד שקשה מאוד לשאת או להבין אותו. הוא שופך אור חדש ומזעזע על חיי הנוודות והעוני שהוריה של הסופרת בחרו בהם. כן, בל ספק, במקרה שלהם, זאת הייתה בחירה, לא כורח גורל. קשה להבין מדוע החליטה האם, היא בעיקר, להסב כל כך הרבה סבל, אף על פי שיכלה בקלות רבה למנוע אותו. בכל מקרה, חייה שימשו סמן דרך לבתה: לג'אנט וולס היה ברור מרגע מסוים בילדותה שהיא תעשה הכול כדי לעצב לה חיים שונים לחלוטין מאלה של אמה. והיא הצליחה.

כמה שאלות מתעוררות בעקבות קריאת הספר. ראשיתן היא התהייה כיצד ייתכן שילדים יסבלו כל כך, ושאף לא ייחלץ לעזרתם. אכן, היו כמה אנשים שהושיטו להם יד: הרופאים והאחיות בבית החולים שבו אושפזה המחברת כשהייתה בת שלוש ונשרפה (אבל איך אפשרו להוריה לחטוף אותה ולהסתלק, בלי שאף אחד יחפש אותה?). מורה אחת, שהפליאה אותה בכל פעם (כמעט תמיד) שלא היה לילדה כסף לשלם תמורת ארוחת הצהריים שלה ואמרה לה "הודיעו לי שמישהו כבר שילם". שכן שהסכים לתת להם מים. אבל כמה מעטים וספורים הם היו. וכמה מאכזב להיווכח שהממסד רק שלח פעם אחת מישהו שתפקידו היה לבדוק מה שלומם של הילדים, שוחח קצרות עם אחת מהם, ולא שב עוד. הדעת אינה סובלת את המחשבה שכך ייתכן גם כיום, גם במקומותינו. שיש ודאי ילדים מופקרים, נתונים למרותם של הורים חסרי אחריות, פליליים, חולי נפש, אכזריים, באין מושיע.

והשאלה האחרת היא זאת שהעלתה המרצה  מהמכללה שביקשה לדעת מה גורם לאנשים להגיע למצב שהם חיים ברחוב ומלקטים אוכל מפחי אשפה. ג'אנט וולס משוכנעת, בשל היכרותה עם הוריה, שאנשים יכולים להימנע מכך, אם רק "ייקחו את עצמם בידיים", יתחילו לעבוד, להתפרנס, לתפקד. אכן, במו ידיה הוכיחה שכך אפשר: היא שיקמה את חייה, לא בחלה בשום עבודה, לא התעצלה, ובחריצות וכישרון יצרה לעצמה מציאות שונה מזאת של הוריה.

למרבה הצער קשה לומר שבישראל בימינו די להיות חרוץ ולעבוד קשה כדי להצליח ולממש את "החלום האמריקני" על עושר והצלחה, כמו שעשתה ג'אנט וולס. לא בכדי כיכב ספרה יותר מ300 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. ג'אנט וולס מבטיחה בו שאפשר. שמי שרק רוצה באמת, ולא משנה מניין בא ומי היו הוריו, יצליח.

בישראל בעשור השני של המאה העשרים ואחת הססמה "אסור שמי שעובד 40 שעות בשבוע יהיה עני" נכונה מדי, ולא פחות מכך – מרגיזה. כי בארצנו כיום גם גורלם של החרוצים נחרץ. (דו"ח של ה-OECD ממקם את ישראל כמדינה עם שיעורי העוני הגבוהים ביותר בקרב חברות הארגון) והתופעה של מחוסרי בית − אמנם לא דיירי רחוב אלא סתם צעירים וצעירות המשועבדים למשכנתה במקרים המעטים, או, ברוב המקרים, לשכר דירה שמחסל את חייהם ואינו מאפשר להם לגור אי פעם בבית משלהם − היא תופעה נפוצה מדי. בישראל כיום עבודה אינה מבטיחה הצלחה. גם משפחות לא מעטות שבהן שני בני הזוג עובדים קשה נמצאות מתחת לקו העוני. ויש ילדים רעבים.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s