הרופא שבדק אותנו, כן, מתי, כן, ד”ר שאול טשרניחובסקי, רופא בתי הספר של תל אביב שבא לבדוק אותנו במרפאת בית הספר כשהייתי בכיתה ב’.
כבר ידעתי שטשרניחובסקי הוא משורר כמו ביאליק. הוא היה מקומט ומצומצם, קטן, עם השפם הגדול שהחום-שחור שלו כבר הלבין, והבלורית עם הגלים המתולתלים שגם היא הלבינה, לא כמו בתמונה הרוסית-גברית הידועה, שהכרתי אחר כך מספר השירים שלו, ולא כמו בשירים האליליים מלאי האון שלמדנו בתיכון. שנה אחרי זה מת. אבל קרנו ממנו חביבות וסמכות של רופאים, ומה שנבע מהידיעה שהוא המשורר שאול טשרניחובסקי, גם אם בכיתה ב’ עוד לא הכרתי שירים שלו ולא ידעתי עליו כלום, וגם קונדסות עליזה עם השפם וקמטי הצחוק בעיניים.
הוא אמר לי, במבטא רוסי, שזכרו יפתיע אותי שנים אחר כך נוכח העברית הרעננה של השירים, להוריד את החולצה והגופייה, ובדק לי את החזה בסטטוסקופ, פרצופו עם השפם קרוב, עם ריח חום-גוף זר מבוגר קרוב, די נעים, דפק באצבע על עצם החזה שלי כמו שדופקים על דלת − אמור יבוא! נו, יש אורח, אושפיז! ומהו אושפיז? אתה ודאי אינך יודע מה אושפיז?
דווקא ידעתי, בטח מהפסוקים של אבא בסוכות, וגם אמרתי, אושפיזין לסוכה, והוא היה מרוצה מאוד, פססס… תלמיד חכם! במבטא אשכנזי, תלמיד חוכם!