הקמתה של הוצאה לאור חדשה כיום בישראל היא מעשה נועז. הקמתה של הוצאה לאור שמתמחה בספרים זעירים בנפחם הפיזי אבל ענקיים בעוצמתם האמנותית, היא מעשה של גבורה. סגירתה של הוצאה כזאת מקץ זמן לא רב, והקמתה של הוצאה חדשה, דומה במתכונתה, מעין מתחרה להוצאה לאור הקודמת, היא מעשה שמעורר השתאות, רצון לבקש על נפשו של היזם, לקוות שאמצעיו הכלכליים יעמדו לו, וצורך לשלוח אליו דברי ברכה ואיחולי הצלחה.

אוריאל קון הקים לפני כארבע שנים, בשיתוף עם שירה חפר, את הוצאת זיקית שהתמחתה בספרים מתורגמים, מעוצבים כסדרה: השניים הוציאו לאור קובצי סיפורים או רומנים קצרים, וקצרו הצלחה מרשימה. כמה מספריהם (פרנסוס על גלגלים, למשל) הופיעו לאורך זמן רב ברשימות רבי המכר, אף על פי שנמכרו רק בחנויות העצמאיות ולא ברשתות הגדולות.

לפני כמה חודשים התפרקה החבילה. שירה חפר עזבה את הוצאת זיקית ושותפה לדרך הקים את הוצאת תשע נשמות. שני הספרים הראשונים שראו אור בסדרה החדשה מזכירים מאוד ברוחם ובעיצובם את אלה שפרסמה הוצאת זיקית: הדקיקות, העיצוב המעודן, ששומר על מכנה משותף בין הספרים. את אלה שראו אור בהוצאת זיקית אפשר היה לזהות ממבט אחד, ונראה שאותה תפיסה עיצובית תשלוט גם בהוצאה לאור החדשה.

הוצאת תשע נשמות שונה מאוד מהוצאות לאור אחרות, כי היא מעוררת תחושה של שיח עם הקורא, מעין אינטימיות שנובעת לא רק מהעיצוב אלא גם מכך שהספר הראשון בסדרה החדשה נפתח ונחתם בפנייה של המוציא לאור אל הקורא: הצהרת כוונות אישית בהתחלה, מילות פרידה בסוף, הזמנה לשוב ולבקר בספרים הבאים.

לא מפתיעה הבחירה של הספר הראשון. אריאל קון נולד בארגנטינה, ואפשר להבין את משיכתו לספרות דרום אמריקנית, (אם כי בהוצאת זיקית ראו אור ספרים מארצות ושפות רבות). שמו של הספר מייד אין אמריקה לטינה מעיד על תוכנו. יש בו שני סיפורים. את הראשון, בתרגומה של לנה שילוני, "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" כתב סופר קולומביאני, סנטיאגו גמבואה, ואת השני, בתרגומו של יוסי טל, "כמו לשחות בקרח", כתב סופר מקסיקני, טרינו מלדונדו.

לא רק מוצאם הדרום אמריקני של הסופרים משותף לשני הסיפורים. שניהם מציירים עלילה שנראית בתחילתה כמו פנטזיה פורנוגרפית גברית, אבל מתפתחת בכיוונים שונים מהצפוי. "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מתחיל כסיפור ריאליסטי: צלם עיתונות מתאר את החיבה העזה שהוא חש כלפי בתי מלון, טיסות בכלל ושדות תעופה בפרט. עבודתו מזמנת לו מסעות רבים ותכופים, הוא משוטט ברחבי העולם, מדלג מארץ לארץ. קהיר, בריסל, ג'קרטה, כל הערים הללו ורבות אחרות הן רק אתרים במגרש המשחקים הפרטי שלו. התמונות שהוא מצלם מופיעות למחרת היום "בעמוד הראשי של עיתון כלשהו, או של הרבה עיתונים, או של שום עיתון." הוא חי את החיים שמתאימים לו. בחלקו הראשון של הסיפור כל הפרטים מעוגנים במציאות. אין שום דבר מוזר בתיאורים. אמנם אורח החיים של הדובר קצת חריג, אבל לא במידה מעוררת אי נוחות. ואז מתחילה התפתחות שהולכת ונעשית מוזרה יותר ויותר. הדובר מתחיל לממש משהו שנראה כמו פנטזיה. דיילת באחת הטיסות עוגבת עליו. כעבור כמה ימים היא מפגישה אותו עם דיילת אחרת, חברה שלה, צעירה נאה וסוערת לא פחות מקודמתה. ואז עם אחת נוספת. העלילה הולכת ומסתחררת, עד שהיא מאבדת את אחיזתה במציאות המוכרת ונעשית סוריאליסטית ורדופה. התיאורים שנראים בתחילה כאילו נלקחו ישירות מתוך תודעתו של נער מתבגר שחולם על מין מזדמן אלמוני וסוער מקבלים תפנית, למעשה –  מתעוותים. הפנטזיה מתחילה להיות דומה לחלום בלהות, חל היפוך מוזר ביחסי גברים ונשים, המנצל נהפך למנוצל, ומה שעורר תשוקה ועינג נעשה מאיים ומפחיד. כי כן, המימוש של כל פנטזיה חושף בהכרח את כיעורה ושולל ממנה את החדווה המתקיימת בדמיון בלבד.

גם בסיפור "כמו לשחות בקרח" אנחנו פוגשים פנטזיה מינית גברית על נשים, ולא סתם, אלא שוודיות לוהטות שכמו הגיחו מתוך סרט פורנוגרפי: גבוהות, יפות, מעוררות את תשוקתם של כל הגברים בסביבה, יוזמות, מוכנות אפילו לשלם! גם בסופו של הסיפור הזה, כשהאור עולה, נחשף כיעורה של האמת.

אי אפשר להיפרד מהספר הראשון בהוצאה החדשה בלי להיעתר לפנייתו האישית של העורך ולהשיב לו באותה מטבע: עלה והצלח, מאחלת לך הקוראת הנאמנה, ומבקשת שתמשיך בדרכך, תלקט למעננו ספרים, תמסור אותם לידיהם האמונות של המתרגמים המוזכרים כיאות על כריכתם הקדמית של הספרים שאתה מוציא לאור – אכן, יש להם תפקיד חשוב, והם עושים אותו בנאמנות ובכישרון. אנו הקוראים מצפים לספרים הבאים שתיצרו למעננו!