איך אפשר להביע את גודל הבזבוז כשיופי כה רב אובד לשווא. בתום הקרנת הסרט "ציפור בחדר" לא קם איש מהקהל. הכתוביות עם שמות היוצרים ודברי התודה המשיכו להתגלגל, האור באולם עלה, והיושבים נשארו במקומם, מרותקים אל המסך שהתרוקן, כמו מקווים לסיום אחר מזה הידוע לכולם: סופה של האישה המוכשרת, טובת המראה, האם הצעירה לילד בן חמש וילדה בת עשר, שנפלה מהחלון ומתה.

קשה כל כך לשאת את סיפור חייה של תרצה אתר, את חידת מותה שהיה כנראה בלתי נמנע, ואולי בכל זאת לא? כי הלב ממאן להשלים.

ברגעים הראשונים של הסרט מצוטט שיר שכתב אביה של תרצה אתר, המשורר נתן אלתרמן, שנתיים לפני שבתו היחידה באה לעולם, ובו כבר ניבא את מותה בטרם עת. לאן יכולה להגיע אישה צעירה שהעולם, והיא אתו, סגד לאביה, והוא ניהל רומן עם אהובה שאיננה אמה של הילדה, עם הטיפה המרה, ועם המוות? "הוא לימד אותנו איך למות," אמר עליו פרופסור דן מירון, אחד המרואיינים בסרט, "בעצם זה היה הצד הציוני שלו. צריך למות." לא רק את בתו הכין, אם כך. את כולנו, לכאורה. למשל –  בשיר כמו "אליפלט", "ילד בלי אופי" שגורלו נחרץ, ובה בעת  "בליבות חבריו […] דבר מה התרונן כה ושר."

  השיר "אליפלט", בקולה של תרצה אתר, מהימים ששירתה בלהקה צבאית.

מירון, כמו שאר המרואיינים –  ביניהם גם עודד קוטלר, בעלה הראשון של תרצה אתר, זיוית אברמסון, חברתה הקרובה, גילה אלמגור, שהכירה את אמה ואותה, ואחרים –  אינו חולק על גדולתו של אלתרמן. "להתקבל על ידו זה כמעט כמו להתקבל על ידי הגבורה," הוא מסביר, כדי לבאר את עוצמת ההערצה שהייתה בציבור כלפי המשורר. הכול, כולל ההנהגה, ראו בו אחד ממולידי האומה.

ולצד זאת מופנית כלפיו האשמה כבדה מאוד: שהוא זה ששיבש את חייה של בתו. לא רק בשיריו הנבואיים. לא רק כשהטיל עליה  לשמור על נפשה –  לא מפני השורף והשורט, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים, אלא יותר מכול – מפני עצמה, מפני היותה  "צוחקת כמו פחד" וגם "קופאת כמו שמחה".

עודד קוטלר מתאר את הדיכאון שירד עליה בימים שגרו בניו יורק. באחד משיריה מאז היא פנתה בגעגוע "אל ארץ הדקל", "אל הירח האדום מעל הרי אדום" ואל "הירח הלבן מעל הנגב", ביקשה שיעניקו לה כוחות, רצתה הביתה, "אל אימא". דן מירון מתאר את הימים שבאו עליה כששבה לתל אביב. את טלטלות הנפש, הקניות המופרזות, הדכדוך. את האב שהתהלך מתחת לבית שבו אירחו אותה כדי לתת לה הפוגה, אותו אב נעדר, שתיארה בשיריה כשפנתה אליו ושאלה אותו מדוע לא היה, מדוע נעלם. אותו אב שהשתכר, שאהובתו גררה אותו בלילות אל דירתה. האב שלאחר מותו המשיכה עוד שנים לבכות עליו, לכתוב את שיריה במכונת הכתיבה שלו, לצטט דברים שאמר, לחלום על הספר שתכתוב על אודותיו, כדי שכולם ידעו עד כמה מיוחד במינו הוא היה.

והיכן הייתה אמה בכל אותה עת? גילה אלמגור מתארת ערב ליל סדר אחד שבו כל המשפחה הגיעה לבית משפחת אלתרמן-מרכוס כדי לחגוג ביחד. כיצד נשלחה תרצה לקפה כסית כדי להפציר באביה שיבוא. כיצד חזרה והודיעה שהוא מסרב. ונשלחה שוב. וחזרה עם אותה הודעה. כיצד רחל מרכוס, אשתו החוקית, הגיעה בעצמה לבית הקפה, שם מצאה אותו עם האהובה, הציירת צילה בינדר, והצליחה לשכנע אותו שיבוא הביתה.

על מקומה של מרכוס בחיי בתה אין הסרט מרחיב כמעט. כמו אמה גם היא הייתה שחקנית. וכמו אביה – משוררת. האם הצדיקה בלבה את האב? האם דנה את אמה לכף חובה? האם לא יכלה להזדהות עם אישה שמוכנה לחיות כך, בשלישייה? האם לא יכלה להזדהות גם עם עצמה?

ואולי נפילתה הקטלנית מהחלון לא הייתה אלא תאונה? זיוית אברמסון, החברה הקרובה, מעידה כי באותו בוקר התכוונה תרצה אתר להתעורר מאוחר מהרגיל. בדרך כלל השכימה כבר בארבע וחצי, כדי להתכונן לקראת היום, לשלוח את הילדים לבית הספר. אבל הפועלים שעבדו בבניין הסמוך הפריעו את מנוחתה. והיא רק התכופפה מהחלון כדי לצעוק אליהם. להשתיק אותם.

בנה, שהיה אז בגן חובה, מספר כיצד מצא אביו את החלון הפתוח. את הווילון המתנפנף. כיצד הסתכל החוצה. ואז רץ למטה, "במדרגות," מדגיש הבן, "למרות שהייתה מעלית. ואז," הוא מוסיף, "הייתי צריך לגן. וכשנכנסתי אמרתי 'אימא שלי מתה'. וכל היום עמדתי בצד ובכיתי."

מי יכול לשאת את התמונה הזאת, את המחשבה על ילד שאיבד את אמו ונשלח בו ברגע לגן. היום, בבגרותו, הוא מספר על האימא שהוא זוכר. כיצד כתבה את שיריו של אחד מספרי הילדים שלה: כל ערב לפני השינה נהגה לשאול אותו על מה הוא רוצה שתכתוב לו. הוא השתדל לאתגר אותה: על טרקטור. על אקורדיון… והיא עמדה תמיד במשימה. מי יכול לשאת את המחשבה ששום דבר לא יכול היה כנראה להציל אותה. בשירה האחרון, "בלדה לאישה", כתבה תרצה אתר כך: "אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב, / כבר ידעו היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב / עוד פורחות הרחק בעמק, שלל חבצלות הבר / אך למרות הכול, הכול נגמר." את השיר כתבה כנעימה להצגה. השחקנית, יונה אליאן, וששי קשת, הזמר ששר אותו, אינם מצליחים עד היום להבין כיצד לא הקשיבו באמת למילות השיר. כיצד יכלו לא להבין מה היא אומרת בו. למרות הכול, הכול נגמר. אהבתה ומסירותה לילדיה. המחזות שלא תרגמה. השירים והפזמונים שלא כתבה. כל היופי האבוד שהסרט "ציפור בחדר"  –  את שמו נטלו מתוך השורות המוכרות כל כך: "אמרי מדוע זה את מעוף ורעד רב / כמו ציפור בחדר בְּחַפְּשָׂהּ אשנב?" –  נוגע בו ומביא אותו אלינו באהבה גדולה.

ב16 בינואר, אחרי שהטור שלעיל נכתב, אך בטרם פורסם, קראתי את מה שכתב בפייסבוק אחיינו של נתן אלתרמן: דברי הסתייגות מכמה חלקים בסרט. דבריו ראויים להיקרא, והם מצוטטים להלן, כלשונם:

"תרצה אתר ציפור בחדר – 3 הסתיגויות

כותב שורות אלה הוא אחיינו של המשורר נתן אלתרמן, בנה הצעיר של אחותו לאה אלתרמן-להב, חברת קיבוץ תל עמל (ניר דוד). הדברים נכתבים גם על דעת אחרים מבני/ות הדור השני של משפחתנו, אחי הגדולים, ערן (להב) וגלי (לירון), וכן אורה טבת, לבית ליבוביץ', בת הדוד של אלתרמן.

כאחרים, צפיתי בסרט "תרצה אתר- ציפור בחדר", והתרשמתי מאיכותו הגבוהה ומרוב המשתתפים בו. לצד התרשמות זאת, יש לי שלוש הסתייגויות.

הסתיגות ראשונה נוגעת לאפיזודה אחת מהסרט, המסופרת ע"י הגב' גילה אלמגור. המדובר בסיפורו של ליל סדר אומלל אחד בבית משפחת אלתרמן, שבו, לדברי המספרת, נכחו "בני המשפחה מקיבוץ תל עמל", היינו: אנחנו. אלמגור מגוללת סיפור דרמטי ועצוב, במיטב המסורת של הקולנוע הטורקי, כיצד בעוד כולנו ממתינים בבית, נתן אלתרמן יושב בכסית עם צילה בינדר. תרצה נשלחת להביאו, ושוב נשלחת להביאו. אלתרמן מסרב, שוב ושוב. בשלישית, הולכת לשם רחל בעצמה, ורק אז אלתרמן מִתְרָצֶה. הוא תוקע בונבוניירה גדולה בידיה של צילה וחוזר הביתה.
הסיפור בנוי לתלפיות כאמור, וכולל שלל אמצעים אמנותיים שהוכיחו את עצמם באינספור אגדות עם, כגון: מוטיב האורחים החשובים שהגיעו מרחוק (אנחנו), מוטיב שְלוש המשאלות, ההליכה מהקל אל הכבד וכיו"ב. על אלה נוסף כשרון המשחק המפורסם של המספרת, שנשמעת כאילו היא עצמה נכחה בכל התמונות של המחזה.
עם זאת יש לסיפור מגרעת: הוא לא היה ולא נברא.
פשפשנו בזכרוננו, פשפש היטב. איש מאיתנו ("בני המשפחה" הנ"ל) איננו זוכר אירוע כזה, או אחר דומה לו. יתר על כן, מעולם לא חגגנו את הפסח בבית משפחת אלתרמן. אנו בני המשפחה מהקיבוץ, חגגנו את כל לילות הסדר בתקופה הרלבנטית, בלי יוצא מן הכלל – בקיבוץ תל עמל. לעתים בהשתתפות האלתרמנים, ולעתים – לא, אך תמיד בקיבוץ. משפחת אלתרמן הגרעינית, כשלא הגיעה אלינו, נהגה לחגוג את הסדר בביתו של זלמן ליבוביץ', דודו של אלתרמן, אביה של אורה טבת. קיצורו של דבר, לילות סדר בבית אלתרמן אינם זכורים במשפחתנו. את שאר פרטי הסיפור קל יותר לְהַפְרִיחַ מאשר לְהַפְרִיךְ. מי יודע? אולי כל זה קרה בהיעדרנו? אולי בחנוכה, או בפורים? ואולי באיזו ארוחת בוקר באמצע השבוע? אבל גירסה כזאת, תסכימו, תהיה כבר סיפור אחר, אומנם פחות עסיסי.
מה שאני כן יכול לומר, על דעת כולנו, וללא היסוס הוא זה: לא סביר בעינינו שתרצה נשלחה לבדה בלילה לגרור את אביה הביתה. פעמיים? בעוד כולנו מסובים בבית? פשוט לא יתכן. גם לא סביר, שאם "כל המשפחה מתל עמל" התארחה בבית, נתן ישב בכסית. קשה למצוא מילים כדי לתאר עד כמה "זה לא נתן".
איך ומתי נולד סיפור כליל מעלות כזה? האם בדמיונה היוצר של המספרת? האם בראשו של מישהו אחר, שהעביר לה אותו? ואם כך, מה היו חיבוטי הקבר שעבר במשך עשרות שנים, מפה לאוזן, או בדמיונו של מישהו, עד שקם לתחיה בסרט, בנוסח שראינו? לשם מה הומצא או הובא בסרט? איזה נראטיב הוא משרת בו? את כל אלה אפשר לשער, אבל אשאיר זאת לקורא/ הצופה. דבר אחד ברור, הסיפור מציג את היחסים במשפחת אלתרמן בכלל, ואת עולמה של תרצה הילדה בפרט – באור מעוות לגמרי. את זה אני אומר מהיכרות קרובה, לעתים יומיומית, של הנפשות הפועלות. אומנם חבל לקלקל סיפור טוב, אבל כשהדמיון עולה ודורס כל מציאות, אין ברירה.

הסתיגותי השנייה נוגעת לדבריו של פרופ' דן מירון בסרט, הקובע שם בקול קשה כי "אלתרמן ידע שהוא אחראי להרס המבנה הנפשי של בתו". מירון, כבר התרגלנו, נוהג לדבר אלינו היישר מתוך תודעתם , או אפילו תת-תודעתם, של מושאי מחקרו, היינו: אלתרמן ובתו תרצה. הוא עושה זאת בדרך כלל ללא כל חציצה או תיווך של מילים כגון: אולי, או שמא, או היתכן ש… ולרגע אינו שומט גם את איזמל הפסיכיאטר. דילוג קל, וכבר אנחנו כולנו בתוך תת התודעה המסקרנת כל-כך של אלתרמן. אוכלים ושותים ושמחים, ואגב אורחא גם פותרים בקלילות סוגיות ספרותיות קשות. מפצחים אגוזים. וזאת לדעת, שעל הגישה הישירה לתת התודעה של אלתרמן, יש למירון בלעדיות מוחלטת, כי איזה בן תמותה אחר יעז להיכנס לפרדס האפלולי הזה? לפסוע בין הנטיעות הרכות בפסיעות כל כך גסות?

אתה הצופה, מכל מקום, עומד נפעם ומהרהר: האומנם נהרס "המבנה הנפשי" של תרצה? על סמך מה נקבע הדבר? ואם אומנם כך, כיצד נקבע מי או מה הוא זה ש"אחראי לכך"? כיצד יודע מירון מה ידע או לא ידע או אולי חשב בסתר לבו אלתרמן, בעניין זה?
האם ידע אלתרמן וחשב, בשעות קשות, גם על כל מה שתרם למבנה הנפשי של בתו? כנראה שלא. הרי דן מירון איננו מדווח לנו על כך כלום. עוד אתה תוהה: האם כל השאלות הפסיכולוגיות האלה אינן חורגות מהדיסציפלינה של חוקר ספרות, ויהיה דעתן ככל שיהיה? האם לא היה נכון לפחות לשים סימן שאלה בסופה של כל תובנה כזאת?

ושאלה נוספת שעולה בהקשר זה: אם, כמסופר לנו ע"י דן מירון עצמו, באמת "הופקדה" תרצה בביתו של "החבר הטוב" דן מירון, עד כמה "טוב" הוא אותו חבר, שחולק איתנו בנדיבות כזאת את ה"ממצאים" הפסיכולוגיים הסנסציוניים שלו, בין שהיו ובין שלא היו. מלקה בשבט לשונו – שוכני עפר, שכבר אינם יכולים להגיב. חברים לשעבר.

הסתיגות שלישית נוגעת לדמותה של תרצה כפי שעולה מן הסרט. כאן עלי להיות זהיר יותר, כי בסה"כ הסרט עשוי היטב. ובכל זאת, חובה לציין כי בנוסף ליסוד "הציפורי" שאכן היה באישיותה של תרצה, כפי שמרמזת המטאפורה הנודעת, היו בה מרכיבים רבים נוספים. כל אלה, למעט הערה קצרה, אך אותנטית ומרעננת, של נתן סלור, לא קיבלו כמעט ביטוי בסרט. בין מרכיבים אלה זכורים לי היטב גם חוש הומור מידבק, חיוך ענקי, צחוק רועם ומתגלגל, שמחת חיים ואפילו … כמה מוזר… אופטימיות והרבה רגעי אושר (עד כמה שמותר לי לקרוא בשמו של הרגש הזה). היה לה בשביל מה לחזור מן החלון הפתוח באותו בוקר מר ונמהר.

אוסיף כאן מילה אישית. בילדותי התארחתי בקביעות בבית אלתרמן מספר שבועות בכל שנה. בשבילי זה היה כמעט בית שני. גן עדן של ילדות, במחיצתם של האנשים הנהדרים: נתן, רחל ותרצה. מרחק שנות אור מהגהינום שמנסים לצייר עכשיו כל מיני "מכירי אלתרמן מקרוב", או "מומחי אלתרמן" בעיני עצמם. אני מבין שבימינו זאת איננה סחורה שיש לה קונים. ואפילו, כמה נורא, מדכאת קצת את הרייטינג. אבל מה לעשות, זאת האמת.

אקי להב"