תומס מאן: "איש וכלבו"

ואילו השחפים, מסתבר שהם עניים מדי במוח ובלב ללעוג להכנות שהוא עושה. בָּאוּשֶׁן אינו מסוגל להגיע אליהם. אבל הוא שולח את נביחתו, את קולו המרעים אליהם על פני המים. זה מגיע אליהם, ואף הוא הרי דבר מוחשי, הסתערות המכה אותם בהלם ואשר כנגדה אין הם מסוגלים להחזיק מעמד זמן רב. אמנם הם מנסים זאת, הם נשארים במקומם, אבל בשורות קהלם הרוחש עוברת תזוזה של אי שקט. הם מסבים את ראשיהם, אחד ועוד אחד מחלצים את כנפיהם על כל צרה שלא תבוא, ולפתע הם נוסקים אל על ברעש בכל המונם, כתמרת ענן לבנה, שקול קרקור מר נפש ופטליסטי עולה ממנה, ובָּאוּשֶׁן אץ על הסלעים לכאן ולכאן כדי להבריח ולהפיץ אותם לכל עבר ולוודא שיישארו בתנועה: כי התנועה היא בעיניו העיקר, שלא ישבו, שיעופו, במעלה הנחל ובמורדו, כדי שיוכל לדלוק אחריהם.

הוא שועט לאורך הגדה, ממרחק הוא שוטף את האפיק לכל אורכו, שהרי בכל מקום יושבים ברווזים, מקוריהם תחובים להם בנעימות זלזלנית תחת כנפיהם, ובכל מקום שאליו הוא מגיע הם ממריאים ונסים מפניו, כך שהמחזה אמנם נראה כמו טאטוא של רצועת החוף, כולה והקמת מהומה עליזה בה גולשים ונוחתים בחבטה על המים, המערסלים ומסובבים אותם בבטחה, או מתעופפים מעליו בראשים מתוחים, שעה שבאושן, במרוצתו על החוף, מודד את כוח רגליו בכבוד כנגד עצמת אבדותיהם.

הוא כל כך מוקסם ואסיר תודה כשהם רק מעופפים, כשהם נותנים לו הזדמנות לתחרות ריצה נפלאה במעלה הנחל ובמורדו, והם מכירים מן הסתם את משאלות לבו ולעתים מפיקים מהן תועלת. פעם ראיתי אימא ברווזה אחת עם אפרוחיה − זה היה באביב, ה חל כבר היה ריק מעופות, זו נשארה אצלנו עם עולליה, שטרם היה בכוחם לצאת למסע, ושמרה עליהם באיזו שלולית בוצית שנותרה מן ההצפה האחרונה ומילאה שקערורית של אפיק הנחל היבש. שם פגשה את באושן − אני צפיתי במחזה מן הדרך העליונה. הוא זינק אל השלולית, התרוצץ וניתר בתוכה בנביחות ובתנועות פראיות, רדף אחרי משפחת הברווזים והפיץ אותה באימה לכל עבר. מובן שהוא לא נגע לרעה באף אחד מבני המשפחה, אבל זרע בהם חרדה שלא ידעה גבול ומידה, כך שהאפרוחים, שהיו מכים בבדלי כנפיהם, פרחו לכל עבר, אבל על הברווזה צלחה אז אותה רוח של גבורה אימהית, שלמען הגן על גוזליה היא מטילה עצמה בעיוורון ובתעוזה גם כנגד החזק שבאוייבים, ובאומץ לב אחוז שיכרון, שדומה כי הוא חורג מגבול הטבעי, עלה בידיה להטיל בו בלבול ולהניסו כל עוד נפשו בו. בנוצות סמורות ובמקור פעור להחריד, עטה ברפרוף כנפיים פעם אחר פעם ותקפה את פניו של באושן, הסתערה עליו בגבורה שוב ושוב, כשהיא משמיעה קולות נשיפה, ואמנם גרמה במראה החלטיותה מעוות הצורה לרתיעה מוכת תדהמה של אויבה, אף שלא היה בכוחה לאלצו ממש ובאופן מוחלט לנסיגה, כי תמיד התקדם מחדש בהשמיעו קולות. לפיכך החליפה הברווזה את שיטתה ובחרה בדרך הפיקחות, כיוון שעוז הנפש הסתבר כבלתי מעשי. מן הסתם הכירה את באושן מפעמים קודמות, את חולשותיו את מאווי לבו הילדותי. היא זנחה את עולליה לנפשם − היא עשתה זאת למראית עין, חיפשה את מפלטה בתחבולות, היא המריאה אל על וחצתה את הנחל במעוף, "נרדפת" על ידי באושן, נרדפת, כפי שהוא דימה, אך לאמתו של דבר היא הוליכה אותו, כשהיא מחזיקה ברצועת השוטים של להיטותו. היא עפה בכיוון הזרם, אחר כך נגד כיוונו, הלאה, הלאה, כשבאושן דוהר לידה כבתחרות ריצה, עפה מרחק כה רב במורד הנחל ומן השלולית עם האפרוחים, עד שבעודי ממשיך בטיולי אבדו מעיני לגמרי גם הברווזה וגם הכלב. מאוחר יותר חזר הפתי ומצא שוב את דרכו אלי, מותש לגמרי מן הריצה ובנשימה משתנקת. אבל כששבנו ועברנו ליד השלולית המותקפת הייתה זו מפונה מיושביה…


תומס מאן, סיפורים מאוחרים, מגרמנית: יעקב גוטשלק, ספרית פועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר

 

תגובה אחת בנושא “תומס מאן: "איש וכלבו"”

  1. תיאור נוגע ללב. כ"כ חזותי. כן, לפעמים עוז הנפש הוא בלתי מעשי ויש צורך בערמומיות, בהכרת האויב ובחוכמת הלב. תודה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s