רגע אחד לפני שהסיפור שרקמה נגה אלבלך מגיע אל סופו, קורעת פתאום הסופרת את חוטיו. דמותה האמיתית מופיעה במפתיע, היא פונה ישירות אל הקורא, ומודיעה: “גם אני יוצאת החוצה עכשיו.” היא מתארת את עצמה: “פדחת אדמונית, אחריה נגלים פנים מנומשות. צוואר דק מזדקר מעל לדף. זאת אני. לא צעירה במיוחד, לא זקנה, תתרשמו בעצמכם”. היא מספרת על החדר שבו היא יושבת, כנראה משרד באיזו הוצאה לאור, מספרת על הספרים הרבים המונחים על המדפים המקיפים אותה, מציינת את העונה שבה היא כותבת (בסתיו), מודיעה שהסיפור שהיא כותבת עומד להסתיים, נזכרת באירוע קטן שהתרחש בילדותה ומודה שבחלק הזה של הספר שלה היא “מחבלת בקסם”, במין תעלול פוסט מודרני.

ואז שבה הסופרת ונעלמת, מחזירה אותנו אל עוד שני פרקים קצרים, וחותמת בהם את העלילה שבדתה.

התחבולה הזאת, ההַזָּרָה שהיא מייצרת, מעלה על הדעת את מה שברטולד ברכט כינה “אפקט הניכור”. המחזאי הקומוניסט יליד גרמניה נקט בו באמצעים שונים במחזות שכתב וביים, כי האמין שיש להרחיק את הצופה מהאשליה ולמנוע ממנו את ההזדהות עם הדמויות, כדי שלא ייסחף לתוך העלילה וכדי שיזכור תמיד שאינו צופה במציאות, אלא בחיקוי שלה. ברכט התנגד לריאליזם, כי סבר שעל התיאטרון לחנך כנגד תודעה כוזבת שנקשרה בעיניו בתפיסות פשיסטיות. ברכט האמין שאסור לאפשר לצופה לאבד את שיקול דעתו, אסור שיתמכר לבדיה, כי על היוצרים לדאוג לכך שיישאר “אובייקטיבי” וימשיך להפעיל את שיקול דעתו, גם – ואולי במיוחד – כשהוא יושב באולם התיאטרון.

האומנם פוסעת נגה אלבלך בעקבותיו של ברכט? הנובלה סילנד מנסה בלי ספק לגעת בסוגיות חברתיות. עלילתה מתרחשת בבית דירות ישראלי מאוד המאוכלס בדמויות שכולנו מכירים: נתן, פקיד בנק בדימוס, גליה, מורה בבית ספר יסודי, שכניהם התוקפניים מדי, שמעודדים את ילדיהם לרוקן את החול מתוך הנעליים שלהם בפתח דירתם של אחרים. אנו נעים בין בית הדירות לכיתתה של גליה, שם אנו פוגשים את תלמידיה, משתתפים בכמה שיעורים ובאספת ההורים שהיא מעבירה. כל אלה התרחשויות ריאליסטיות לחלוטין, וככל שהן נחשפות לפנינו, קשה להבין לאן חותר הסיפור ומה הוא טומן בחובו. ואז מתגנבת לתוך המציאות היומיומית כל כך נימה אחרת –  פתאום אנחנו פוגשים איזו אמירה שקשורה במצוקה גלובלית, בעוול וברשע שגיבורי סיפורנו מבקשים לתקון: עובד זר, מהגר עבודה, פליט חסר בית, נקלע אל חייהם. איך יעזרו לו? האם יטלפנו לקו-לעובד כדי להתייעץ? ייפנו למשטרה, כדי להגן עליו? אולי יפקירו אותו לגורלו?

מכאן העלילה מתפתחת מעט, אבל נתקעת מיד; נעה במערבולות, מנסה לפרוץ, ושוב ושוב נבלמת.  רעיונות מתחילים ונעצרים. חוטים נטווים ונמוגים. כך למשל אנחנו נרמזים לרגעים שנתן מגלה את הכפיל שלו; את “האני האחר”, בן דמותו הזר, אבל הרעיון נזנח באבו. וגליה – מה בדיוק קורה אתה? לאן תוביל אותה התנהגותה השערורייתית? מה יקרה לקשר שלה עם דנה, תלמידה שאחיה מעורב מאוד (אולי מעורב מדי?) בחייה? ומה בעצם התפקיד של השכנים? הילדים רוקנו את החול, הרגיזו את נתן, ניקו את החול, הפסיקו לנקות אותו –  אז מה? ומה בכלל פשר הדימוי שהעניק לספר את שמו: סילנד, “פלטפורמה צבאית לשעבר, ליד חופי אנגליה” שאיזה אנגלי הכריז עליה כעל מדינה ששטחה 30 מ”ר?

הסיפור גדוש בהתחלות מסקרנות, שכולן כתובות היטב, אבל אף אחת מהן אינה מתפתחת. שום רעיון אינו מגיע למיצוי ואפילו לא מתממש. התחושה המתעוררת היא שאלה רק קרעים, שהם מעניינים כשלעצמם, אבל דומה כאילו נתלשו מכאן ומשם וצורפו כמו בשמיכת טלאים מבולגנת, שאינה לובשת צורה סופית מגובשת. לכן גם הופעתה הפתאומית של הסופרת אינה נתפסת כאמצעי להזרה, אלא כעוד רעיון שהגיע לא ברור מניין, ואוחה לתוך הסיפור בתפרים גסים.

על גב הספר נכתב כי במפגש בין הדמויות המתקיימות בו “נסדקים גבולות הבית”, והן מייצרות “טריטוריה פרטית של חסד” באמצעות “מחווה קטנה, נדיבה ואמיצה.” התיאורים הללו נחווים, למרבה הצער, יותר כהצהרת כוונות, מאשר כפרשנות לכתוב.