באחד הימים הראשונים לעבודתה כמורה מחליפה ביקשה הגברת ס' מתלמידי כיתתה החדשה להביא את "הפריט החביב עליהם ביותר בעולם" ולספר לחבריהם מה משמעותו בשבילם. אחרי שכל הילדים הציגו את מה שהביאו, הראתה להם המורה את החפץ שלה: זוג נעלי ריצה. אחד הילדים עיקם את אפו כמי שנגעל מהריח שהדיפו הנעליים. כל הילדים התגלגלו מצחוק.

הסופר גארי שטיינגרט המתאר את הסצנה הזאת, שהתרחשה בילדותו, מתעכב  על התדהמה שחש נוכח תגובתה של המורה: היא לא נבהלה, לא נעלבה, לא פרצה בבכי, כפי שחשש, אלא הצטרפה אל הילדים, וצחקה ביחד אתם. "היא צחקה מעצמה ונותרה ללא פגע," אמר הילד לעצמו, כמי שנפתחה בפניו דלת אל תגלית מרעישה שבמידה רבה תשנה את חייו: אותו אירוע חשף בפניו  את הכוח שיש באירוניה עצמית ובהומור שאדם מפנה כלפי עצמו.

אכן, בספרו האוטוביוגרפי כישלון קטן (ידיעות ספרים, מרס 2015), מרבה הסופר לשעשע, ולכאורה צוחק בעיקר מעצמו. הוא  מתעד את ילדותו בברית המועצות, את ההגירה לארצות הברית, את השנים הראשונות והמאמצים להתערות באמריקה, וגם, אבוי, את אהבותיו הראשונות, התנסויותיו המיניות, את החברים שהיו ולא היו לו, וגם את התהליך שבו נעשה סופר. גארי שטיינגרט נולד ב-1972. כלומר, כשספרו האחרון (קדמו לו שלושה רומנים, שהראשון בהם ראה אור ב-2002) הופיע לראשונה בארצות הברית היה גארי בן 42. גיל די צעיר כדי לכתוב אוטוביוגרפיה שמתעדת בדקדקנות ובפרוטרוט – שמשלב מסוים נעשה ממש מתיש –  את כל מה שעבר עליו בחיים! שטיינגרט מצטט מכתבים שכתבו לו אהובות וחברים, מצטט אפילו את עצמו – החל בסיפורו הראשון, מגיל תשע, וכלה בקטעים מתוך הרומן הראשון שלו. לא זו בלבד, אלא שכל פרק נפתח בתצלום שלו עצמו, שאותו הוא מתאר, מגיב, ומסביר מה היו הנסיבות שבהן צולם וגם מה הרגיש באותו זמן. שטיינגרט מפליג בהערות שבני אדם נוהגים בדרך כלל לשמור אותן בינם לבין עצמם: "אני שונא את השיער שלי"; מספר שכשהחליט לכתוב את הרומן הראשון שלו ידע בדיוק מה יהיה נושאו: "כשאתה בן עשרים ואחת יש רק נושא אחד. הוא מופיע במראה בכל בוקר, מחזיק בידו מברשת שיניים."

התוצאה המצטברת מעוררת תחושה לא נוחה של מפגש עם גילויים מופלגים של נרקיסיזם, וחבל שכך. כי הספר הזה מוחמץ. עריכה אמיצה וקיצוץ של חלקים נרחבים מתוכו הייתה מותירה את מה שיש בו, כי חלקו הראשון של הרומן מצחיק ומרתק ברובו. אין ספק ששטיינגרט שנון מאוד. כמעט בכל עמוד בספר הוא לועג, מתלוצץ ועוקץ. אכן, במקומות רבים הוא מפנה את חיציו המושחזים כלפי עצמו, אבל לא פעם גם כלפי זולתו. הוריו, בעיקר, אבל לא רק הם, סופגים את האירוניה המושחזת שלו. אין בעצם אף אדם, גברים, נשים וטף, שהתקרב אי פעם לסופר בכל צורה שהיא, ולא זכה בספר הזה לתיאור מגחיך, ואפשר לומר את האמת: מרושע למדי. עד כדי כך שלפעמים מתעורר הרושם שזוהי רשעות לשמה, בלי שום סיבה טובה. הנה כמה דוגמאות קטנות: את שותפו לחדר בקולג' הוא מכנה, רגעים אחדים אחרי שהוא פוגש אותו לראשונה "הבונה" – אותו מכרסם שמצטיין בבניית סכרים – רק משום שהוא חרוץ ומתמיד בלימודיו. הוא מתאר סטודנט אחר ואת אבר מינו הענקי, כפי שהתגלה לו במקלחת, אבל מגמד את דמותו של האלמוני שבא להתרחץ כשהוא מצויד בדלי פלסטיק קטן של ילדים. את המורים בקולג' הוא מתאר כמקבץ של לוזרים. באופן כללי הוא מסביר שלהצחיק היה אסור, כי "הוטל עלינו לקדם את האנושות". את חבריו לכיתה שמשתדלים להתרכז בלימודים הוא מתאר כך: "שקיקי רוק נתלים להם על הסנטר, העיניים שלהם מכוסות בשיירי השינה היחידה שהם יישנו אי פעם, עפרונותיהם נעים בביטחון קסום בתוך המחברות שלהם, והם מרדימים את הנוסחאות." והוא תוהה: "מה גורם לכך שהם מחויבים כל כך? מי מסיק את האש בבתיהם? מה מחכה להם אם ייכשלו?" ומוסיף: "תמיד חשבתי שאבא הכה אותי יותר מדי, אבל אולי הוא לא הכה אותי מספיק?"

אכן, הדמויות העיקריות שעליהן מתעכב שטיינגרט הן אלה של הוריו. כותב על הטינה והאהבה שהוא חש כלפיהם. הכעס וההערצה. ההתפעלות והבוז.

החלק המרתק בסיפור הוא תיאור ההגירה. הפרידה מהמולדת ומהקומוניזם הגאה של הילד שנולד וגדל בלנינגרד, והמעבר אל ארצם של מי שראה בהם אויבים. "עדיין לא מרשים לי לדעת את מה שאבי יודע, כלומר: שכל הדברים היקרים לי שקריים ושגויים."

שטיינגרט אמנם יהודי, אבל לתחושתו הוא קודם כול רוסי. מעניין לקרוא שאחת הסיבות העיקריות שהניעו את הוריו להגר מברית המועצות הייתה – רצונם לאפשר לבנם להיות יותר יהודי! על מדינת ישראל כותב שטיינגרט (למעשה, כמו על כל נושא אחר), בלגלוג מרוחק ומגחך. הבנים הישראלים בבית הספר היהודי שהוא לומד בו בניו יורק הם הפרועים והבוטים ביותר, וישראל בכלל מצחיקה אותו, רק משום שאביו מאמין בה בכל לבו, ומהמרחק הבטוח שאליו היגר, סבור שלעולם אינה טועה. כדי להיות יהודי באמריקה נאלץ שטיינגרט בהיותו בן שש או שבע, "לקבל את המתנה שכל ילד משתוקק אליה: ברית מילה". תיאור החוויה מזעזע, אבל כמו תמיד שטיינגרט מתמודד עם מה שעוללו לו בעזרת הומור: "אני שוכב, עם אבר המין ההרוס שלי חשוף לעולם, ולמרבה התדהמה אנשים באים לבקר, כל בני המשפחה שלי באים לראות את הדבר האיום הזה שיש לי בין הרגליים. 'נו, איך אתה מרגיש?' הם שואלים…"

גם את הטראומות המשפחתיות הוא מתאר בצורה מצחיקה: למשל, הוא מסביר את הקלסטרופוביה שממנה הוא סובל כך: כשסבתו הייתה ילדה בת עשר הוטל עליה להשגיח בלילה על אחותה התינוקת. הקטנה נפלה מהעריסה ומתה. הוריה של בת העשר אילצו אותה להשתתף בהלוויה. מאז רדפו אותה ביעותים שמא תיקבר חיה. אותה בעתה רדפה גם את בתה, אמו של שטיינגרט. "ומאחר שאני אדם מודרני," מסביר הסופר, "אני לוקח את החרדה הבין דורית הזאת והופך אותה למשהו יותר מעשי: אני פוחד להיקבר חי בתוך מיכל מתכת חתום, למשל קרון של רכבת תחתית, או מטוס."

אין נושא או עניין ששטיינגרט אינו צוחק ממנו: אמו נעלבה כשילדה אותו, כי כשהאחות שיבחה אותה על מאמציה ללדת היא פנתה אליה בשם גוף לא רשמי, שמעיד על חוסר כבוד: "אמי רגישה לאבחנות האלה. היא ממשפחה טובה, היא לא סתם איזו יהודייה." הוא מעיד עליה שהיא "נראית חצי יהודייה, אבל באותו מקום וזמן, היא יהודייה מדי." על אביו הוא כותב כי "הפתרון שלו למרבית הבעיות קשור בקפיצה לתוך אגם קר." על הפחדים שהם מחדירים לנפשו: "פעם דובר על דוֹד-זרם-חשמלי, עכשיו – על הציפורים שליד הים הבלטי. העולם נוקשה ולא מתחשב, ואתה יכול לסמוך רק על בני המשפחה שלך."

קראתי את גרסתו המקורית של הספר באנגלית. מאחר שהוא רצוף מילים זרות – ברוסית ובעברית (בעניין השימוש הרב ברוסית המשובצת בטקסט האנגלי הוא מזכיר במידה רבה את אמנות הבישול הסובייטי, גם הוא ספר מלא הומור), אני מניחה שמשהו מהחן שלו אובד בתרגום. כששטיינגרט כותב כיצד הבנים הישראלים עסוקים ב"זין" שלהם, או כשהוא מצטט את השיר שהמורה שלו לעברית נהגה לשיר "ימין ושמאל…" וכותב את המילים הללו באותיות לטיניות, זה מצחיק. כנראה שהאפקט נעלם כשהמילים הללו מופיעות כחלק אורגני של הטקסט. (בעניין זה –  את הקטעים המצוטטים לא לקחתי מתוך התרגום, אלא הרשיתי לעצמי חרות ותרגמתי אותם בעצמי מהמקור).

עם זאת אני מרגישה צורך להטיל ספק בשתי בחירות של המתרגם: הספר נקרא בעברית כישלון קטן. מאחר שהסופר מתרגם לאנגלית את הביטוי הפוגע שבו נהג אביו לכנות אותו ברוסית, ומאחר שהעברית מכירה בסיומת "צ'יק" כדי לבטא הקטנה, נדמה לי שמוטב היה לקרוא לספר "כישלונצ'יק". כמו כן הביטוי "זב חוטם" שמתרגם את המילה האנגלית snotty  –  גם כך נהג האב לכנות את בנו –  אפשר לדעתי להחליף במילה סְמָרְקָץ'. היא מביעה את עוצמת העלבון המיועד להגיע לאוזניו של הילד, ויש בה נופך הרבה יותר דיבורי. קל יותר לשמוע את האב אומר אותה לבנו, בניגוד ל"זב חוטם", שהמנעד שלו גבוה והוא רחוק מאוד משפת היומיום המתועדת בספר.

את חלקיו האחרונים של הספר קראתי בדילוגים של קוצר רוח. יש בו אמנם לא מעט רגעים מרתקים ותובנות (לאחת מהן – "אנחנו משפחה של נרקיסיסטים" מתחשק להגיב בתהייה סרקסטית, נוסח "האומנם?"…), ויש בו המון תיאורים מבדחים ביותר, אבל בסיכומו של עניין, הוא  פשוט מייגע ואפילו מביך.

בניגוד לדבריו של הסופר בטריילר שלהלן, הספר רחוק מאוד אפילו מהתואר  ההיתולי "דיוקנו של האמן כמנץ' צעיר" (שטיינגרט מתלוצץ כמובן, ומשתעשע עם הכותרת לספרו של ג'יימס ג'ויס דיוקנו של האמן כאיש צעיר, רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים שבו מתאר ג'ויס את צמיחתו כסופר). אפילו מההתבדחות הזאת נודף ריחה של היומרה הנרקסיסטית ששטיינגרט לוקה בה, ושפוגמת, בסופו של דבר, בהנאה שבקריאה.