יהודה עמיחי: מדוע הפרס שזכה בו חשוב יותר מפרס נובל

השנה היא 1994. יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת עומדים על בימת הכבוד של טקס פרס נובל לשלום, שבו זכו שלושתם במשותף, בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו. בקהל יושבים בני משפחותיהם, אפילו סוניה פרס – שהייתה ידועה בכך שאינה מתלווה לבעלה באירועים ציבוריים – נראית שם, נרגשת בעליל.

בין האנשים שזכו לכבוד הרב, לשבת בקהל ולצפות בטקס ההוא מקרוב, היה המשורר יהודה עמיחי, שיצחק רבין הזמין אותו כאורחו האישי. לא זו בלבד, אלא שרבין ציטט בנאומו בטקס את הבית הראשון משירו של עמיחי "אלוהים מרחם על ילדי הגן" מיד לאחר שדיבר על "המתח העצום שמתקיים ברגע שלפני הלחיצה על ההדק, לפני שהפתיל מתחיל לבעור; בדממה האיומה של הרגע יש לך עדיין זמן לתהות: האם באמת חייבים לפעול? האם אין אפשרות אחרת?"

ואז ציין רבין כי המשורר נוכח באולם, וקרא את השורות: אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן, / פָּחוֹת מִזֶּה עַל יַלְדֵי בֵּית הַסֵּפֶר. / וְעַל הַגְּדוֹלִים לֹא יְרַחֵם  עוֹד, / יַשְׁאִירָם לְבַדָּם, / וְלִפְעָמִים יִצְטָרְכוּ לִזְחֹל עַל אַרְבַּע / בַּחוֹל הַלּוֹהֵט / כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְתַחֲנַת הָאִסּוּף / וְהֵם שׁוֹתְתֵי דָּם.

יהודה עמיחי היה אז בן שבעים. רבים ראו בו עצמו במשך שנים מועמד ראוי לזכות בפרס נובל לספרות. "למדנו ממנו שאפשר להגיד דברים עמוקים ורגישים במילים פשוטות, וללא הגבהה פאתטית: שאין צורך להרעים בתותחים ומוטב לדבר בלשון בני-אדם… גם בזכות ההומור שלו וגם בזכות האנדירסטייטמנט שלו. הוא יוצר תמיד הרגשה של ענווה אנושית אמיתית. לדעתי, הוא האדם הראוי ביותר בישראל לקבל פרס נובל לספרות. יש הרבה אנשים שיודעים שהוא היה כבר כמה פעמים ברשימה הסופית, והסיבה שלא קבל אינה עניינית אלא פוליטית," כתב גרשון שקד, במוסף הארץ, בדצמבר של שנת 1999.

באחד משיריו המוקדמים (הוא הופיע לראשונה בספרו הראשון במרחק שתי תקוות בשנת 1960), הביע עמיחי, שהיה אז בן 36, את רגשותיו כלפי תהילה ופרסום, כלפי האפשרות שמישהו "נמשח למלך":

לא כברוש
לֹא כַּבְּרוֹש,
לֹא בְּבַת אֶחָת, לֹא כֻּלִּי,
אֶלָּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת-יְרֻקּוֹת,
לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְחָק
וְאֶחָד מְחַפֵּש.

וְלֹא כַּגֶּבֶר הַיָּחִיד, כְּבֶן-קִיש, שֶמְּצָאוּהוּ רַבִּים
וְעָשוּ אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ.
אֶלָּא כַּגֶּשֶם בְּהַרְבֶּה מְקוֹמוֹת
מֵעֲנָנִים רַבִּים, לְהִתְחַלְחֵל, לִהְיוֹת שְתוּי
פִּיּוֹת רַבִּים, לִהְיוֹת נָשוּם
כָּאֲוִיר בַּשָּנָה  וּמְפֻזָּר כִּפְרִיחָה בָּאָבִיב.

לֹא הַצִּלְצוּל הַחַד, הַמְּעוֹרֵר
בְּשַּעַר הָרוֹפֵא הַתּוֹרָן,
אֶלָּא בִּדְפִיקוֹת, בְּהַרְבֶּה אֶשְנַבִּים
בִּכְנִיסוֹת צְדָדִיּוֹת, בְּהַרְבֶּה דְּפִיקוּת לֵב.

וְאַחַר-כָּךְ הַיְּצִיאָה הַשְּקֵטָה, כֶּעָשָן
בְּלִי תְּרוּעָה, שַר מִתְפַּטֵּר,
יְלָדִים עֲיֵפִים מִמִּשְחָק,
אֶבֶן בַּגִּלְגּוּלִים הָאַחֲרוֹנִים

לְאַחַר הַמּוֹרָד הַתָּלוּל, בַּמָּקוֹם שֶמַּתְחִיל
מִישוֹר הַוִּתּוּר הַגָּדוֹל, אֲשֶר מִמֶּנּוּ,
כַּתְּפִלּוֹת הַמִּתְקַבְּלוֹת,
עוֹֹלֶה אָבָק בְּהַרְבֶּה רִבּוֹא גַּרְגִּירִים.

וכך אומר המשורר: לא, אני לא רוצה לצמוח גבוה וצר, להיראות כמי שמנקב את השמים בחודי. אני מבקש להופיע בעולם בהמון נגיעות קלות, בצמיחות זעירות ורכות של אניצי עשב. אני רוצה להיות כמו ילדים משחקים, לא כמו גיבור אחד מנצח. אני לא רוצה לצאת מהבית לאחת המשימות הרגילות של החיים ולגלות פתאום שמרעיפים עלי כבוד, גדוּלה, כמו שקרה לשאול שיצא לחפש אתונות ונתקל במישהו שמשח אותו במפתיע למלך. אכן, שאול היה מורם מעם, גבוה, כמו ברוש, והוא אדם ש"נָתְנוּ לוֹ אֶצְבַּע וְלָקַח אֶת כָּל הַיָּד" – כתב עמיחי בשיר אחר המופיע באותו קובץ – בניגוד לו עצמו, המעיד כי " נָתְנוּ לִי יָד, וְלֹא לָקַחְתִּי אֲפִילוּ זֶרֶת."

הדובר בשיר – ובעצם עמיחי עצמו – רוצה אמנם שרבים ידעו ויכירו אותו, אבל בעדינות מרוָוה של טיפות גשם, רוצה שינשמו אותו ויתענגו על שיריו כמו ששואפים אוויר מבושם מפריחות אביב. הוא רוצה להעניק לזולת, לקוראיו, את מתנות מילותיו שיהיו נחוצות להם כמו מים ואוויר.

גם את מותו הוא רואה לא בקול תרועה רמה, לא בצלצול חד שהרופא נאלץ לזנק אליו, אלא בנסיגה אטית, רכה, מתוך ויתור והשלמה, כמו עייפות של ילדים ששיחקו די הצורך, כמו אבן שמתגלגלת מאליה, בלי לשלוט בתנועה של עצמה, כמו אבק שעולה לשמים, רך, מתפזר.

עמיחי לא זכה אמנם בפרס נובל, אבל קיבל פרסים רבים אחרים בישראל ובארצות אחרות (כמה מהם: הפרסים על שם עגנון, ביאליק, ברנר, פרס אביר-השירה בנורבגיה). הוא היה גם חתן פרס ישראל: הכבוד האולטימטיבי שמעניקה המדינה לנבחריה, בכל תחומי העשייה והיצירה.

ועם זאת, אין ספק שהפרס החשוב ביותר הגיע אליו כפי שביקש בתחילת דרכו האמנותית: הוא אחד המשוררים העבריים האהובים ביותר. מרבים לצטט את שיריו. עשרות מהם הולחנו, חלקם על ידי מלחינים שכתבו לשיריו מנגינות "רציניות" (למשל: מרק קופיטמן − "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול", יצירה למקהלה ותזמורת; דן אסיא − סימפוניה מס' 5 המבוססת על שיריו של עמיחי; אבנר חנני− מחזור השירים "איש ירושלים אני" לבריטון ופסנתר על פי פואמות של עמיחי, ועוד רבים), וחלקם כפזמונים שאנשים מזמרים: "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר", שהלחין מוני אמריליו; "דרך שתי נקודות", שהלחין ושר שלמה ארצי; "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", שהלחין ושר חנן יובל, ועוד רבים אחרים. גם אם מי ששרים את השירים הללו אינם יודעים או שוכחים מי כתב אותם, גם אם לא תמיד זוכרים מי כתב את השורות שמרבים כל כך לצטט − "אל מלא רחמים. אלמלא היה האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם, ולא רק בו"; "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות"; "כי אדם אתה ואל אדם תשוב." − משאלתו של עמיחי התגשמה: הוא ממשיך, גם עכשיו, חמש עשרה שנה לאחר מותו, להרוות נפשות.


סיפורו של שיר x net

 

3 תגובות על ״יהודה עמיחי: מדוע הפרס שזכה בו חשוב יותר מפרס נובל״

  1. עופרה, איזו קריאה נהדרת ב״לא כברוש״. אביא אותה לתלמידיי כשאלמד שיר נפלא זה. תודה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s