תחילתו של הרומן, חרף המוטו שלו − הלקוח, כך נכתב, מהקוראן: "דעו כי חיי העולם הזה הם רק משחקים ושעשועי שווא" − נראית תמימה למדי. חודש ספטמבר. אנו עולים לרכבת עמוסה לעייפה שנוסעת ליעד כלשהו בצרפת. התיאור חיוני מאוד, ומזמין את הקורא להשתתף בכל חושיו במתרחש. הצלילים: "גניחה של מתכת, טריקה חדה של דלתות," התחושות הגופניות: "טלטול נעים על מחברי המסילות," ובעיקר חוש הראייה: המספר סוקר את יושבי הקרון: "מולי יושבת נערה עם כתמי לידה על רגלה, כתמי לידה בצבע ענבים"… שום פרט אינו נסתר מעיניו: "גבר צרפתי ישן במושב הפינתי, מעיל כחול, מכנסיים כחולים. גוני הכחול אינם תואמים. הם שייכים לשתי חליפות שונות. הגרביים שלו בצבע אפור פנינה." הוא מביט כמובן בחלון, ותיאור הנוף החולף בחוץ הוא מלאכת מחשבת: תחילה "בתי הפרוורים" שנראים כאילו הם "עפים לאחור", עד שפריז נעלמת, ואז "צרפת הירוקה, הבורגנית". משם – חלקות ארוכות בצבע החיטה ואז ארץ ירוקה, שטוחה, מתערסלת ופורייה" והוא מפרט: "החוות בנויות מאבן…", "תעלות מפוארות כאזמרגד…", "גבעות, לא גבוהות מאוד. צפצפות. מגרשי כדורגל ריקים…"

הקורא חש שהוא שם, אתו, עם המספר, חש במהירות הנסיעה, במראות המשתנים בלי הרף. ואז מתמקד המבט בנשים שיושבות בקרון. כבר הייתה ההיא, עם כתמי הלידה. ואחריה יש גם "נערה שותקת בעלת פנים ציפוריות," שהגיבור כבר מאבחן אותה וקובע שאלה "פנים מלאות תשוקה," ואפילו יודע כי הן "פנים של בחורה שאולי תעבור העירה."

המספר עוקב אחרי כל תנועה של הנערה. "היא הוציאה מתיקה סוכריית קרמל. היא מסירה את העטיפה, מכניסה אותה לפיה, כדי להבטיח את שתיקתה. אצבעותיה משחקות בנייר, מגלגלות אותו באטיות, דוחסות את הגליל."

בשלב זה כבר מתעורר הרצון להתערב ולומר לו – אולי תפסיק כבר לנעוץ מבטים כאלה. הנערה הזאת היא בן אדם, יש לה זכות לפרטיות, היא איננה נוף שחולף בחלון.

"היא נוגעת בשערה, תחילה מתחת לאוזן אחת, אחר כך מתחת לאחרת…"

באיזו זכות אתה פולש כך למרחב שלה?

"טבעת הנישואין שלה נראית מצופה אמייל."

היא נשואה!

"אין לק על ציפורניה."

האומנם? ומה עוד אתה כבר יודע עליה? ומה עוד תרשה לעצמך?

האמת חייבת להיאמר: בשלב הזה עברתי לעלעול מהיר קדימה, והנה, לא הופתעתי כשהגעתי אל הפסקה הבאה, (בעמוד 120):

"עד שהוא מסדר את הכרים מתחת לבטנה הבוהקת היא רטובה כל כך עד שהוא חודר היישר לתוכה בהינף מענג אחד. הם מתחילים לאט. כשהוא קרוב לשיא הוא מוציא את הזין שלו ונותן לו להירגע. ואז הוא מתחיל שוב, מנחה אותו ביד אחת, מזין אותו פנימה כמו כבל."

(כמו מה?!)

אין לי מושג מי הם השניים הללו שאת פרטיו המדויקים כל כך של המשגל שלהם אנחנו מוזמנים לקרוא. הצלחתה (המסעירה?) של סדרת הגוונים האפורים מעידה כנראה על כך שיש קוראים שתיאורים כאלה מושכים את לבם (או אברים אחרים בגופם).

אותי, עלי להודות, התיאורים הללו משמימים ובה בעת מעוררים בי גיחוך. האם יהיו מי שיאשימו אותי בשמרנות פוריטנית? מן הסתם, כן. האם אפשר להסביר מדוע "בהינף מענג אחד"  ו"מוציא את הזין שלו" נראים לי לא יותר מאשר מטופשים, אולי קצת מביכים בפשטנותם? למקרא התיאור הזה אני חושבת על ילד קטן שלמד לומר מילים גסות, והוא מסמיק מרוב הנאה "אסורה" כשהוא מתריס וצועק "טוסיק!" או מתבגר מחוצ'קן שהזיותיו המיניות פשטניות והוא מרגיש נועז כשהוא מדבר על "הזין שלו".

תהייתי היא בעניין הבחירות של הספרייה לעם. האם ראוי שהאכסניה שבה שוכנים ספרי מופת אמיתיים (רק מהעת האחרונה − יצירת המופת של יובל שמעוני, קו המלח, אם להזכיר רק אחד מהם) תזמין אליה ספר כזה?

צר לי, אבל אני מסרבת להתרשם אפילו מכך ש"לאורך כל דרכו הספרותית של סולטר גמרו המבקרים את ההלל על סגנון כתיבתו הדייקני והאלגנטי", כפי שכתוב בפתחו של הספר, בדף המתאר את קורות חייו של המחבר. אני מעדיפה להאמין למראה עיני, שאינן מוצאות שום אלגנטיות בקטע המצוטט. גם טיפת אפור אחת קטנה יכולה להעכיר דלי שמלא בצבע לבן, ואת האפור הזה מוזמנים לקרוא חובבי הצבע. אני מעדיפה לעבור אל הספר הבא.