אנו למדים שכתיבתה של יצירה גאונית כמעט תמיד היא מעשה הרצוף קושי כביר. הכול סותר את סיכוייה לצאת בריאה ושלמה מנפשו של הסופר. התנאים החומריים הם בדרך כלל לרעתה. כלבים ינבחו; אנשים יפריעו; כסף חייב להיעשות; הבריאות תתרופף. זאת ועוד. שוויון הנפש הנודע לשמצה של העולם בא להדגיש את כל הקשיים האלה ומוסיף על חומרתם. העולם אינו מבקש אנשים שיכתבו שירים ורומנים וספרי היסטוריה; הוא אינו זקוק להם. אחת היא לו אם ימצא פלובר את המילה הנכונה או אם יאמת קרלייל בקפידה עובדה זו או אחרת. מובן, הוא לא יהיה מוכן לשלם בעד דבר שאינו חפץ בו. וכל סופר − קיטס, פלובר, קרלייל − נדון, בפרט בשנות היצירה של נעוריו, להסחת דעת והרתעה לכל צורותיהן. קללה, זעקת שבר, בוקעת ועולה מתוך אותם ספרים של ניתוח ווידוי. אם למרות כל אלה פורץ משהו ועולה, הרי זה נס, ומסתבר ששום ספר אינו נולד שלם ונקי ממום בדרך שעלה במחשבה תחילה.

אך לגבי הנשים, אמרתי בלבי, כשאני מסתכלת במדפים הריקים, היו הקשיים האלה נוראיים לאין ערוך יותר. קודם כל, לא הייתה כל אפשרות שיהיה לה חדר משלה, קל וחומר חדר שקט או חדר אטום לרעש, אלא אם כן היו הוריה עשירים מופלגים בעושרם או אצילים עד מאוד. […] אבל חמורים בהרבה היו הקשיים הלא חומריים. שוויון הנפש של העולם, שקיטס ופלובר ושאר גאונים התקשו כל כך לשאתו, במקרה שלה לא היו שוויון נפש, אלא איבה. העולם לא אמר לה כמו שאמר להם: כתבי, אם כך את בוחרת; אחת היא לי. העולם אמר בצחוק גס: לכתוב? מה מועיל בכתיבתך?

כשאנו קוראים על מכשפה שנתפסה, על אישה שנכנסו בה שדים, על אישה חכמה שמכרה עשבי מרפא, או אפילו על גבר מופלא שהייתה לו אם, או-אז סבורה אני שאנו עולים על עקבותיה של סופרת אבודה, משוררת שהושתקה, איזו ג'ין אוסטן אילמת וחסוכת תהילה, איזו אמילי ברונטה שרוצצה את מוחה בשדות או העוותה העוויות בדרכים תוך שדעתה נטרפה עליה מחמת הייסורים שכישרונה מייסרה. אכן, מעזה הייתי לנחש כי "אנונימי", זה שכתב שירים כה רבים בלי לחתום עליהם, לעתים קרובות לא היה אלא אישה. אדוורד פיצ'רלד הוא כמדומה, שחיווה דעתו כי אישה היא שחיברה את הבלדות ושירי העם, זימרתם חרש באוזני ילדיה,  המתיקה בהם את מלאכת הטוויה שלה, או את שעותיו הארוכות של ליל החורף.