"מאדאם בובארי": מדוע האוּמן מאושר מהאָמן

שתיהן עלו לעליית הגג והסתתרו בין הלבנים המתייבשים על החבלים, כדי לראות מה נעשה בבית של בינה. לבדו היה בעליית הגג. הוא עמד ותיקן, על פי דוגמה של שן, כלי עץ קטן, העשוי כמין אובליסק ומורכב כולו מטבעות וחצאי עיגולים. קרוב לגמרי היה. הנסורת הצהבהבה הבהבה באפלולית החדר, כניצוצות הניתזים מתחת לפרסות סוס דוהר. גלגלי המכונה ניסרו והסתובבו, ובינה הצטחק. ראשו היה מורכן כלשהו הצידה, כנפי אפו ריטטו, וכולו שרוי היה באותו האושר השלם, שלא ניתן כנראה, אלא למתעסקים באומנויות הקלות, שכן אפשר להם לטעום בלי התאמצות יתירה את הטעם של גמר היצירה ומימושה − רגש שאחריו אין לבקש עוד כלום בעולם.

מאדאם בובארי, ספרית פועלים, 1977

4 thoughts on “"מאדאם בובארי": מדוע האוּמן מאושר מהאָמן”

  1. עופרה, תודה. איזה תיאור מושלם. יחוד עם זה יש כאן הנמכה של האומנות (קלות, ללא התאמצות יתירה).

להגיב על אירית לבטל