מה עושה מי שמשתכנע שהגנה עצמית מצריכה ואפילו מצדיקה הרג המוני?

ברור לגמרי: שולל מהמועמדים־להיות־מותקפים את אנושיותם, אוטם את המבט, עד שהוא מצליח לראות בהם לא בני-אדם.

לאחרונה הודלף לציבור הישראלי מידע שלפיו תקיפה באיראן כמעט יצאה לפועל,  ואלמלא התנגדותם של שניים או שלושה אנשים שנמצאו בעמדות מפתח והיה בכוחם לבלום את ההחלטה, רבים, אולי אפילו אני, אתה ואת, לא היו עוד בין החיים, שהרי אין להעלות על הדעת שתקיפה כזאת הייתה נשארת חד צדדית.

אצל עצמנו אנחנו קרובים, אבל את מי בדיוק היו כוחותינו תוקפים שם, בשמנו? ייתכן שהמחשבה על המוני איראנים אלמוניים, נשים רעולות פנים וגברים משופמים, מרוחקים ונטולי זהות, הייתה מקילה על ההחלטה להרוג אותם, אחרי שכנוע עצמי – מוצדק או שגוי –  כי "הקם להורגך השכם להורגו."

האם ההזרה הזאת מתאפשרת גם שמתקרבים אל בני אדם מסוימים, והם נהפכים לפרטים אישיים ויחודיים, מוכרים ונוגעים ללב, וליתר דיוק – האם היה מישהו מסוגל להחליט על תקיפה המונית על איראן גם אחרי שקרא את ספריה של מרג'אן סטראפי?

למרבה הצער, נראה שאין בכוחם של ספרים למנוע מלחמות. ובכל זאת, הם ודאי יכולים לשנות הלכי רוח, אולי גם לחלחל לכל עבר, ובסופו של דבר – להשפיע על המציאות.

מרג'אן סטראפי היא סופרת ומאיירת איראנית גולה. את סיפור חייה סיפרה בשני כרכים של הספר פרספוליס,  שתורגם לעברית, ובספר Embroideries. היצירות הללו מעניקות לקוראיהן הזדמנות לראות את איראן ואת תושביה מנקודת מבט אנושית, נוגעת ללב ואישית.

אלה רומנים גרפיים, מה שמכונה "קומיקס", ז'אנר שנחשב פחוּת ערך לעומת רומנים מילוליים, אף על פי שזוהי סוגה ספרותית רבת עוצמה שיכולה להיות מתוחכמת וחכמה לא פחות מהספרות המוכרת והרגילה. (אפשר להיווכח בכך בספרים הישראליים הנכס,  וגם הדור השני, שתי יצירות מופלאות, רציניות, אבל גם משעשעות מאוד, כל אחת בדרכה).

שני הספרים בסדרת פרספוליס, שעובדו גם לסרט קולנוע הנושא את אותו השם (להלן הסרט המלא, בגרסתו המדובבת לאנגלית, עם כתוביות בהולנדית), מתארים את קורות חייה של הסופרת, ובה בעת – את אלה של ארצה, על התלאות, הכאבים ומפחי הנפש של תושביה.

הסרט נשען על הספרים, אבל אינו כולל את כל מה שמופיע בהם. ומה נודע לו לקורא (שבעצם יכול היה "לחשוד" בכל אלה גם לפני הקריאה)? לא מעט. למשל – שהאיראניות החבויות מתחת לרעלות ולחיג'ב הן נשים בשר ודם, אמיתיות, כועסות וסובלות. שהן מתעבות את הרעלה שנכפית עליהן מאז שהחלה ההפיכה הדתית שבמהלכה הופל השאח (מהפכה שהאמריקנים ובעצם גם ישראל תמכו בה ועודדו אותה: אפשר לקרוא את כל הפרטים מסמרי השיער בספר נקודת האלחזור, שכתב רונן ברגמן). שהן סובלות מכך שבמערב רואים את איראן כהתגלמות הרוע, ושכל איראני הוא ודאי טרוריסט מסוכן, ומתגעגעות לימים שבהם הסתובבו בעולם עם דרכון איראני, הרבה כסף בארנק, תחושה של כבוד לאומי ובעיקר – חֵרות.

מרג'אן סטראפי גלתה מארצה כשהייתה בת ארבע עשרה. הוריה שלחו אותה לאוסטריה, באהבה רבה ובהקרבה עצמית מרשימה, כדי שתלמד שם ותתפתח להיות אישה עצמאית המממשת את כישרונותיה. בספר פרספוליס היא משחזרת את המפגש שלה עם המערב, את המאבק שלה להשתלב, ובעיקר את הכאב הרב שהיא חשה כאיראנית. סיפורה אישי, ועם זאת כללי. היא נערה שגדלה להיות אישה צעירה, והיא איראנית שכואבת את הסבל של בני עמה.

כי באירן הורגים את מי שמתנגד למשטר.

כי היא עצמה מתגלה לא פעם כאדם אמיץ, והיא זועמת על "פחדנים המאפשרים לדיקטטורים להתחזק".

ניסיונה הראשון להשתלב במערב לא מצליח. היא מחליטה כעבור ארבע שנים לשוב לאיראן. כבר בשדה התעופה היא חשה באווירת הדיכוי השוררת בארצה, ולא רק משום שהיא נאלצת לעטות שוב את הרעלה השנואה.

בשובה לטהרן היא נחשפת לכל הסבל שעברו בני עמה במהלך מלחמת איראן עירק. כך למשל היא מתחלחלת מציורי הקיר המפארים את הנופלים בקרבות ומהרחובות ששמותיהם השתנו והם נושאים עתה את זכר אותם נופלים. היא חשה כמי שפוסעת בתוך בית קברות.

אביה המהנדס עובד הרבה יותר קשה מבעבר: בשל ההרס שהסבה המלחמה, נאלצים האיראנים לבנות הכול מחדש, אבל, ידועי סבל, הם "מחכים להרס שתגרום המלחמה הבאה."

אין לאנשים מושג מדוע נלחמו במשך שמונה שנים, ומדוע בניהם נהרגו. כדי שירגישו שהייתה איזו משמעות לכל המוות והאובדן המיותרים הללו, קוראים רחובות על שם הנופלים.

הסבל מהמלחמה היה מחריד. אבל הוא לא הסתיים. כי אחריה החל הטרור הפנימי. אלפים, אולי אפילו עשרות אלפים, הוצאו להורג. וזאת בנוסף על כחצי מיליון עד מיליון איראנים שנהרגו במלחמה עצמה, שלא להזכיר את כל הנכים, האלמנות והיתומים.

בביקור אצל חבר ילדות שנפצע בקרבות אחרי שאולץ להתגייס, ואיבד רגל ויד, היא מבינה שבן אדם יכול לרחם על עצמו רק עד דרגה מסוימת של כאב, ושאחריה ההתמודדות האפשרית היחידה היא – לצחוק.

היא רוצה כל כך שבני משפחתה יבינו שגם היא עצמה סבלה בשנים ששהתה באוסטריה. רוצה שידעו מה פירוש להיות "פליטה מהעולם השלישי".

את הסבל המתמשך שבחיים באיראן היא מפרקת לגורמים קטנים, כל מיני פרטים שמצטרפים ויוצרים תחושה של מועקה קשה: כך למשל כשנודע לה ולבן זוגה כי עברו את בחינות הכניסה והתקבלו ללימודים באוניברסיטה, הם נזהרים שלא להביע את שמחתם בחיבוק ובנשיקה בפומבי, שמא ייתפסו ויענשו במאסר ובמלקות. כדי להתחיל ללמוד עליהם לעבור "מבחן אידאולוגיה": לחזור על תפילות בערבית (שפה שאינם יודעים), לשנן שמות של כוהני דת ואת עיקרי הפילוסופיה השיעית. כל אלה זרים להם כל כך. הם לגמרי חילונים ונאורים.

באוניברסיטה גברים ונשים מופרדים, ובכל זאת שולחים מבטים פלרטטנים. "חוק הוא חוק, אבל בכל זאת מדובר בבני אדם."

גברים מתלבשים כאוות נפשם. נשים חייבות לעטות כיסויים ורעלות.

היא מספרת בבדיחות הדעת, הלא רק הצחוק נותר לו, לסובל, כי האופן שבו אישה לובשת את הרעלה מראה מה השקפותיה הפוליטיות ושהיא יכולה בעצם, אם היא מתוחכמת די הצורך, לחשוף את התסרוקת המוסתרת.

אין קץ לתביעות האבסורדיות המופנות אליה כאישה שחיה באיראן. אסור לה לרוץ ברחוב, גם כשהיא ממהרת, כי, כך אומרים לה נציגי משמרות הצניעות, אחוריה נעים בצורה לא נאותה. באוניברסיטה גברים ונשים נדרשים לעלות בגרמי מדרגות שונים, גם אם במעלה המדרגות ייפגשו, כדי, כך מסבירים לה, שהגברים לא יוכלו להביט באחוריהן של הנשים… בשיעור ציור הסטודנטיות נדרשת לצייר אישה מודל שכל גופה ופניה עטויים בבד. לעומת זאת, כשסטראפי מציירת גבר, אוסר עליה הממונה על הצניעות להביט בגבר, ופוקד עליה להביט במקום זה על הדלת…

בין השנים 1980 ו1983הוציאה הממשלה  להורג כל כך הרבה סטודנטים ותלמידים, עד שאיש לא העז עוד לדבר על עניינים פוליטיים. כל דבר נחשב כהפרה של החוק: צחוק רם, חשיפת פרק היד, גרביים אדומים, ווקמן…

והיא מסבירה לקוראים, ובעצם לעצמה, שכל מערכת הכפייה הזאת מגמתית: כי מי שעסוקה כל הזמן בשאלות כמו – האם הרעלה שלי מונחת במקום, האם המכנסיים ארוכים די הצורך, האם האיפור שלי נראה לעין – שוב אינה תוהה לאן נעלמו חופש הביטוי, מה קורה בתוך בתי הסוהר והאם חיי ראויים. הפחד משתק.

אמנם, היא מספרת, מאחורי קירות ודלתות סגורות אנשים המשיכו להיפגש. הרשו לעצמם לצייר אנשים שאת גופם יכלו לראות. המשיכו לדבר, לרקוד, לשתות, אבל גם לשם פשטו נציגי החוק, עצרו, ואפילו הרגו.

ככל שחולף הזמן היא נעשית מודעת יותר ויותר לפער השורר בין הייצוג הרשמי של מדינתה לבין המציאות הסמויה מהעין הציבורית.

בציור העליון נראות נשים איראניות כפי שאנו רגילים לראותן, ובתחתון הן נראות כפי שהן באמת, בחשאי, ברשות הפרט.

השוני בין המראה הציבורי לפרטי מעורר בהן תחושה של טירוף, של פיצול אישיות.

תיאוריה של סטראפי אינם מתמקדים רק בממדים הפוליטיים, הלאומיים. היא מספרת על חייה ומשתמשת בכלי הנתון בידיה במיומנות. להלן דוגמה קטנה. כדי להסביר את כישלון נישואיה היא מציירת את עצמה. בעלה, כך היא מסבירה, נשא את האישה שמשמאל, אבל קיבל את זאת שמימין…

הספר פרספוליס מסתיים לאחר שהסופרת מתגרשת ומחליטה להגר למערב, ולא לשוב עוד לארצה. קורות חייה כפי שהם מתוארים בוויקיפדיה מגלים שהיא מצליחה מאוד, שזכתה בפרסים רבים על יצירותיה, ושהוריה ובני משפחתה האחרים נותרו באיראן. כן, אותה ארץ מאיימת, שמנהיגיה טורפים בה את חיי בני עמם, ואולי גם את דעתם של לא מעט אנשים.

---

פרספוליס, לעברית: ראובן מירן, הוצאת אחוזת בית

---

הספר Embroideries  דומה לפרספוליס, אבל גם שונה ממנו. מרג'אן סטראפי משתובבת בו, ובעצם עוטפת אמירה כאובה בציפוי שאפשר לבלוע.

אחרי הסעודה פורשים הגברים למנוחה, והנשים שנשארו לבדן מצחיקות זו את זו בסיפורים מהחיים – כולם על היחסים בין גברים לנשים כפי שהם מתאפשרים במציאות עריצה שבה נשים נרדפות, ומושפלות.

כפי שהיא מסבירה בפרספוליס, החל ברמת כאב מסוימת אי אפשר עוד אלא לצחוק. והנשים הללו עושות זאת היטב. אחת מהן, סבתה של סטראפי, מספרת למשל לחבורה על ידידה שאיבדה את בתוליה וערב חתונתה חשה מצוקה איומה –  מה יעלה בגורלה כשייוודע על כך לבעלה המיועד? הסבתא מטכסת עצה: על הכלה להצטייד בסכין גילוח. בערב הכלולות היא מתבקשת להדק היטב את ירכיה, להיאנח קשות ואז לחתוך את עצמה כדי להגיר כמה טיפות של דם, כדי לספק את בעלה. אבל הכלה מתבלבלת, ובמקום לחתוך את עצמה היא פוצעת את הגבר במקום רגיש בגופו…

הסיפורים נמשכים. הנשים משוחחות על יחסים ועל אברים, מצחיקות זו את זו ואת הקורא, ובעצם מדברות על דיכוי, ועל האפשרויות להתמודד אתו.

גם אלה פניה של איראן ושל האנשים החיים בה.