בשלהי קיומה של האימפריה הסובייטית, זמן קצר לפני שברית המועצות התפרקה סופית ומסך הברזל, שנראה עד אז בלתי עביר ונצחי, התפוגג, הגיעה לישראל לביקור אזרחית מאחת הרפובליקות. פתאום אפשר ומותר היה לנסוע, לצאת ולשוב. התיירת מברית המועצות ביקרה אצל מארחיה הישראליים, חברים קרובים שעזבו את ארץ מולדתם כמעט עשרים שנה לפני כן, ולא האמינו שישובו עוד וייפגשו אתה.

בתום אחד הימים שבהם שהתה התיירת בישראל חזרו היא ומארחיה מיום ארוך של טיולים ברחבי הארץ. המארחת הפטירה בדאגה: "אין שום דבר לאכול בבית!", ומיד שלפה מהמקפיא כמה שקיות של מזון קפוא, צ'יפס, שניצלים, לקט ירקות. תוך זמן לא רב הונחה על השולחן ארוחה מגוונת ומשביעה, שהדהימה את האורחת.

"אצלנו," היא הפטירה חרש, "כשאומרים שאין שום דבר לאכול, הכוונה שאין, ממש אין כלום!"

הספר אמנות הבישול הסובייטי מתאר את החיים בברית המועצות, ואת התפוררותה של המעצמה, מנקודת מבט שעשויה להיראות שולית: אוכל, בישול והמאכלים הקשורים בהיסטוריה המודרנית של ארצה. אפילו שמו של הספר מטעה. עד כדי כך, שאיש שהבישול ממנו והלאה שאל אותי אם יש בו רק מתכונים, או שגם אותו הספר הזה יכול לעניין.

התשובה: זהו ספר מרתק, ולא רק למי שחובב בישול. אדרבא, במהלך הקריאה צוברים המאכלים השונים משמעות כמעט טרנסנדנטלית. אוכל בספר הזה הוא הרבה יותר ממזון שיש לו תפקיד פונקציונלי גרידא. הוא מבטא ומשקף תהליכים היסטוריים, תשוקות עמוקות, צרכים וגעגועים.

הספר עוקב אחרי קורות ברית המועצות, החל בעשור הראשון של המאה העשרים, ימי לנין, סטלין, חרושצ'וב, וכל המנהיגים שבאו אחריהם. כל עשור זוכה לפרק, והכותרות האירוניות מעידות על התוכן: הנה כמה דוגמאות: "שנות השלושים: תודה לך, החבר סטלין, על ילדותנו המאושרת", "שנות השישים: קלחי תירס, קומוניזם, קוויאר", "שנות השבעים: המיונז של מולדתי"… "האוכל", מצטטת המחברת חוקר מסוים, "הגדיר את האופן שבו הרוסים התמודדו עם ההווה, דמיינו את העתיד והתחברו לעבר".

אניה פון ברמזן גלתה ממוסקבה כשהייתה בת עשר, ביחד עם אמה, שהייתה כל חייה דיסידנטית מושבעת, התנגדה בכל לבה לקומוניזם ולכל מה שהביא עמו. המעבר לארצות הברית נועד, כך הסבירה האם לבני משפחתה שלבם נשבר בשל הפרידה הכפויה, להציל את בתה. מתיאור המציאות ברוסיה שלאחר התמוטטות האימפריה – אניה ואמה הגיעו לשם כמה פעמים לביקורי מולדת – אפשר להניח שאכן "הצילה" את חיי שתיהן. המחברת ואמה מצאו את מקומן בארצן החדשה, אבל תהליך ההתאקלמות, הגעגועים, השינוי החד שחוו, הקשיים המופלגים שאתם נאלצו להתמודד, שוברים את הלב.

הספר כולו חודר אל הלב

ובכלל, הספר כולו חודר אל הלב, גם כשהוא מתאר דמויות ותהליכים היסטוריים, שכן הכול נעשה כמו "מבפנים", מתוך תחושה של שייכות עמוקה, כאילו המחברת נכחה ממש  בחדר שבו הסביר לנין כי "אנחנו אוהבים להגדיר כל איכר שיש לו מה לאכול כקולאק" (כלומר כעשיר מוצץ דם שדינו תלייה), השתתפה במאורעות ההיסטוריים שאת מהלכיהם היא מתארת: "רגע לפני שנרדמתי נזכרתי איך בפשיטה על ארמון החורף בזז ההמון האלים את מרתף היינות של שושלת רומנוב, שלפי הדיווחים היה הגדול ביותר בעולם והכיל את מיטב התוצרת. ממרחק של כמעט מאה שנים בירכתי אותם מעומק לבי", ראתה ושמעה את סטלין דוחה בשאט נפש את אזהרותיו של המקור (האמין!) שהזהיר מפני מתקפתו של היטלר: "את ה'מקור' הזה, נחר בבוז האסטרטג הגדול של המהפכה, כשהוא מסמן בלעג באצבעותיו את המירכאות, צריך לשלוח קיבינימט", או ראתה את המתורגמן של סטלין התרשל בתפקידו וברגע שבו היה צריך לתרגם את דבריו של צ'רצ'יל לא הצליח לדבר כי מילא פיו באוכל. "השתררה שתיקה מביכה ובעקבותיה גיחוכים וצחוק. עיניו של סטלין רשפו. 'מצאת לך איפה לאכול ארוחת ערב', הוא סינן מבעד לשיניו החשוקות לעבר ברז'קוב האומלל. 'זללן שכמותך, בושה וחרפה!'"

"תחי המהפכה הרוסית!"

הספר מצחיק מאוד. שנינותה של המחברת צצה בכל עמוד. הנה, למשל, היא מתארת ארוחה שבה ניסתה לשחזר תבשיל יוקרתי וקשה מאוד להכנה, ומספרת איך בעיצומו של התהליך "הייתי מוכנה לפשוט על ארמונות, לרסק ביצי פברז'ה. קיללתי את בני שושלת רומנוב, תחי המהפכה הרוסית!" היא מספרת על משלח היד של אביה שבשנות השבעים עבד במאוזוליאום שבו לנין נחנט. הוא עצמו לא הורשה להתקרב אל "הכוכב הראשי", והותר לו רק להתאמן על גופתו של פושע שנחנק למוות, שאותה היא מכנה "גופת המחמד שלו". ההומור של פון ברמזן ציני עד כאב, כשהיא מתארת מהלכים בלתי אפשריים בהיסטוריה הבולשביקית: "הייתה קבוצה חלשה שנדחקה לשולי 'העתיד המזהיר', קבוצה שנתפסה כמטרד חסר תקנה. במקרה היה מדובר ב-80% מהאוכלוסייה, באלה שהאכילו את רוסיה, באיכרים." היא מצטטת בדיחות שהיו נפוצות בברית המועצות ("אתה יכול לחתוך לי מאה גרם נקניק?" פונה קונה לקצב. "אין בעיה, תביא את הבשר ואחתוך לך"…; "'איך נראה היבול של שנת 1963?' 'כמו התסרוקת של חרושצ'וב'" שהיה, כזכור, קירח; מה היה אחד המוצרים שנוצרו "לזכר לנין"? מדריך טיולים לסיביר, לאלה שמספרים בדיחות על המנהיג…), מעירה הערות אגב נוקבות: "אלה היו אנשים שבידיהם המגואלות בדם היה נתון גורלה של שישית מאוכלוסייה העולם", היא מסכמת את תיאור סעודות השחיתות של סטלין שבהן נהג, על פי מורשת הצארים, להתעלל באורחיו רמי המעלה, אילץ אותם להשתכר, לרקוד לפניו ריקודים מגוחכים, הניח עגבניות על כיסאותיהם. היא מנתחת זרמים ותופעות רבי השפעה על חיי הפרט במציאות הסובייטית: "המדינה הלאימה את כל המילים היפות והמשמעותיות, חברות, מולדת, אושר, אהבה, עתיד, תודעה, עבודה – בכל המילים הללו היה אפשר להשתמש רק בצירוף מירכאות אירוניות", מתארת חלקים כאובים במציאות הסובייטית – מה למשל צפוי לזוג אוהבים, ולאן כבר יכולים חיזוריהם להביא אותם: "שיטוטים חסרי מטרה לאורך שדרות שטופות רוח ומזמוזים לוהטים ברחבות כניסה מוצפות בשתן חתולי, היחסים מתממשים. בין שיחים שורצי נמלים, אם מזג האוויר חמים דיו. לִידה נכנסת להיריון. אם איגור בחור הגון, הם הולכים למשרד הממשלתי לרישום מקרי מוות ונישואים. החיים המשותפים שלהם באושר ובעושר כוללים מעבר ל'חלל המגורים'  של המשפחה שלה או שלו. שם דרים בצפיפות אב שתיין, אם צרחנית, סבתא שתלטנית שהיא אלמנת מלחמה, אח קטן מציקן, חבר בתנועת הנוער 'החלוצים הצעירים'. החלוץ הצעיר אוהב להציץ בזוג הטרי כשהם מתעלסים. מכאן חיי הנישואים רק הולכים ומשתפרים". גם כשהתיאורים מצחיקים מאוד, האירוניה אינה מסתירה את הכאב. הנה למשל כשמתברר שאניה חולה, מנחמת הרופאה את אמה "בקול רגשני", מזכירה לה שהיא עוד צעירה ולכן "'יהיו עוד ילדים.' אבל אימא לא רצתה עוד ילדים, מה גם שרפואת הנשים הסוציאליסטית הרסה את מערכת הרבייה שלה." על התקופה שבה גדלה בברית המועצות היא מציינת ביובש, "לא חווינו טיהורים, לא מלחמה, לא דה-סטליניזציה שהעלתה על נס את הכנות. היינו שייכים לתקופה שבה אפילו חתולי רחוב ידעו שהתוכנית האוטופית הכבירה של המדינה היא לא יותר מאשר בדיחה."

אחד מסממניו החינניים של אמנות הבישול הסובייטי הוא השימוש הרב שהוא עושה ברוסית, בתוך הטקסט העברי. מילים רבות מתועתקות אך מוסברות: הנה למשל ההבדל בין דַסְטָאט (להשיג במאמץ) לבין קוּפִיט שפירושו לקנות סתם, משבר הטילים עם קובה הוא קַריבְּסְקִי קְרִיזִיס, חוץ לארץ הנכספת היא זַגְרַנִיצָה, ושם החיבה (או הגנאי?) לחרושצ'וב הוא קוּקוּרוּזְנִיק, שנגזר מהמילה קוקורוזה, כלומר תירס, וזאת משום מאמציו הבלתי נלאים של המנהיג שעלה לשלטון אחרי מותו של סטלין להחליף את הלחם בתירס כמאכל הבסיסי של בני עמו.

סוגיה מעניינת במיוחד לקוראת הישראלית נוגעת בהשתייכותה הלאומית של פון ברמזן. אמה יהודייה. אביה רוסי. היא וגם אמה מרגישות רוסיות לחלוטין. עד כדי כך שכאשר היגרו לפילדלפיה התחוור להן שמיטיביהן היהודים המקומיים רואים בעין מאוד לא יפה את הצורך שלהן להציב עץ אשוח לכבוד חג המולד. (לא היה להם מושג, היא זועקת בלבה, שבברית המועצות אסור היה במשך שנים לחגוג את חג המולד!). לראשונה קיבלו חנוכייה, ולא ממש ידעו מה לעשות בה ולראשונה חגגו את ליל הסדר. אין ספק שתרבותן, השתייכותן, הזדהותן הרגשית העמוקה, נתונה לרוסיה ולהיסטוריה שלה. מנחם, סבה של פון ברמזן, היה קומוניסט מושבע עטור מדליות ממלחמת העולם השנייה, ששירת כקצין מודיעין בצי הסובייטי. אי אפשר שלא לתהות, חרף הרוסיות העמוקה והנלהבת שלהן, מה בכל זאת הייתה שפת האם שאליה נולדו בני משפחתן כמה דורות לפניהן (יידיש, לא כן?) ולאן וכיצד נעלמה המורשת הלאומית המקורית שלהן. "'אנחנו לא יהודים'", מסבירה אמה לילדים אנטישמיים בהירי שיער, "'אנחנו ממוסקבה'", ולא ברור אם היא חומדת לצון בחשאי, או שהיא עצמה מאמינה בכך: שהיא מוסקבאית יותר מאשר יהודייה.

בתקופה הראשונה, אחרי שגלו ממולדתן, אבד לה, לאניה, טעם החיים, תרתי משמע. "ללא הפאתוס הפוליטי, הכנסת האורחים ואותה הילה הרואית של מחסור, האוכל נהפך לעניין שולי", כך סיפרה. הטעם, העניין, התשוקה, שבו אליה כשהחלה לשחזר מאכלים מאותה מולדת רחוקה, והחלה לכתוב ספרי בישול. אבל יוצא בלא כלום אי אפשר, ולכן גם את אמנות הבישול הסובייטי היא חותמת בכמה מתכונים השאובים מתוך מגוון הסיפורים שסיפרה והזיכרונות האישיים והכלליים, שהעלתה באוב. גם מי שאינו חובב בישול אינו יכול שלא ללכת שבי אחרי הספר, שמעניק שפע של ידע ועמו גם קרבה חוויתית אל המציאות הסובייטית שהייתה, ולמרבה השמחה איננה עוד.