"אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים בְּאִישׁ מִן הֶהָרִים בַּקְּרֶמְלִין,
סְבִיבוֹ מַנְהִיגִים גְרוּמֵי צַוָּאר,
שְׂפָמוֹ שָׁמוּט כִּמְחוֹשֵׁי תִּיקָן תַּחַת אַפּוֹ…"

את השורות הללו (התרגום מצוטט מוויקיפדיה) כתב בשנת 1933 אוסיפ מנדלשטם בשיר שכוון נגד סטלין. קשה להעריך את עוצמת התעוזה שנדרשה מהמשורר, שהעז להתריס כך, כמעט בגלוי, כנגד הרודן. השיר לא הודפס אמנם בשום מקום, אבל התפרסם כפי שהיה נהוג אז: בהעתקים שעברו מיד ליד. שנה אחרי כן הוגלה המשורר, ביחד עם נדיז'דה רעייתו, מביתו שבמוסקבה. נאסר עליו לגור בכל שתים עשרה הערים הגדולות ברוסיה, ולא התאפשר לו עוד לעבוד למחייתו. במשך תקופה ארוכה נאלצו השניים לחיות כמקבצי נדבות, סמכו על נדיבות לבם של ידידים קרובים ובני משפחה שסיכנו את נפשם ואת חיי ילדיהם כדי לעזור להם. אף על פי שלא הורשו לעבוד, זכו לשמוע גינויים של אנשים שלא הבינו, לכאורה, מדוע השניים אינם מפרנסים את עצמם, מדוע הם נוטלים "הלוואות" ולא מחזירים אותן. "הגענו לכך בעזרת המדינה," היא כותבת, "כלומר, הודות לחיים שחזרו וכינו אותם 'מאושרים'".

בשנת 1937 נאסר מנדלשטם, הופרד מאשתו ונשלח למחנה במזרח הרחוק, שם מת במועד לא ידוע, מטיפוס, קור, רעב או חולשה – כנראה שמכל אלה ביחד.

יותר משלושים שנה אחרי שמנדלשטם כתב את השיר שהביא כנראה למותו, הגניבה נדיז'דה למערב את כתב היד של זיכרונותיה: התיאור של מה שעבר עליהם באותן שנים. הספר, תקוות השיר, משחק מילים על שמה הפרטי שפירושה ברוסית תקווה, ראה אור בישראל בשנת 1977. חרף הלשון הארכאית והטעויות הרבות שבהן לוקה הגרסה העברית (עד כדי שגיאות כתיב: דוגמה קטנה ולא יחידה: "עוצר של תערוכה", במקום אוצר…), זה אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי אי פעם. קשה להבין איך הוא מצליח להיות מסעיר כל כך, איך הוא זוהר מבעד לעברית המוזרה והפגומה, ועוד יותר מכך – איך סבל בל יתואר מוליד יופי ועוצמה כאלה.

ובעצם, אין מה להתפלא. מנדלשטם תיאר פעם את המעשה האמנותי: "יושב לו אדם ומפסל בסכין גזיר עץ והנה נוצר אלוהים". אין ספק שכך קרה כשאלמנתו כתבה את הספר עליו, עליה, על התקופה המטורפת והבלתי אפשרית שבה חיו.

את דבריה היא הפנתה אל בני דורה המערביים, אלה שרק המרחב ולא הזמן הפריד בינה לבינם, ובכל זאת יתקשו מן הסתם להאמין למה שהיא מספרת. ומה נשיב ונאמר לה אנו, שגם הזמן מרחיק אותנו ממנה? רק שאנחנו אתה שם, בתוך כל האימה שהיא מיטבה כל כך להביא בפנינו.

הפחד היה אז עצום ותמידי. כשהסבירו לידידתם הקרובה של בני הזוג מנדלשטם, המשוררת אנה אחמטובה, שמקורו של הרעד שתוקף אותה כל העת הוא גופני, כעסה אחמטובה וטענה בתוקף שאין כאן שום עניין של פיזיולוגיה, "שהיה זה פחד פשוטו כמשמעו, פחד פראי ומייסר, שעינה אותה כל השנים, עד מותו של סטלין."

גם מנדלשטם פחד, כמובן. באכזריות ובחוצפה יוצאות דופן הסביר לו אחד מחוקריו שחווית הפחד תועיל לו כמשורר, כי הוא מקבל "מנה גדושה של הרגש הממריץ הזה".

אבל מנדלשטם לא נכנע לפחד. הוא הסביר שאם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה, שרוחשים להם כבוד והערצה, שמפחדים מהם, ואם כך − שהם יכולים להשפיע. הוא לא היה מוכן לעזוב את העולם "בלי להשאיר אחריו את דעתו הברורה על מה שהתרחש לנגד עינינו". עם זאת, כך חשה אלמנתו, בניגוד לילד מסיפורו של אנדרסן, שקרא "המלך עירום" בדיוק ברגע המתאים, מנדלשטם הקדים את זמנו.

צריך להגן על המדינה

לטירוף של אותה תקופה לא היה גבול. אנשים שהיה קול בגרונם עונו בעינויים הנוראיים ביותר: עקרו את לשונם וציוו עליהם להלל את הרודן בגדם שנותר בפיהם. לא רק השלטון הוכה אז בטירוף. הציבור עצמו היה שותף לו. חברו של מנדלשטם, משורר, הצדיק בפניו את ההגליה, "כי צריך להגן על המדינה".  "כשחוטבים עצים ניתזים שבבים", אמרו, והאמינו שכל הקורבנות כדאיים, כי יש להם מטרה: לבנות עולם טוב יותר, שלא תהיה בו עוד כפייה, והמטרה מקדשת את האמצעים. (האם מופרך להשוות זאת עם דברים שאמר לפני כמה ימים הסופר דוד גרוסמן, באזהרה הלא סמויה שהשמיע, שלפיה מדינת ישראל עלולה להפוך לאטה לשריון שאין בו עוד אביר?)

בשנות העשרים, בתחילתו של השלטון הקומוניסטי, עוד ניסו השלטונות להבין את הציבור. הקימו צוותים שלמים של אנשי מודיעין (בדומה לסקרי דעת הקהל שהשלטון משתמש בהם כיום, בישראל, כדי להתאים את האמירות להלכי הרוח המקובלים בציבור?). במרוצת הזמן הגיעו למסקנה שדעת הציבור זהה לזאת של הדעה הרשמית.

אין עשן בלי אש

בתקופות של החיסולים ההמוניים אמרו לעצמם "הרי אוסרים אנשים בשביל משהו, משמע אותי לא יאסרו". גם בשנת 1957, ארבע שנים אחרי שסטלין מת, עוד הסבירה לנדיז'דה אישה שנתקלה בה בשעת נסיעה "שיש להתייחס בזהירות כלפי ה'מטוהרים' שכן משחררים אותם מטעמים הומניטאריים ולא מפני שהם אכן חפים מפשע  − הרי אין עשן בלי אש…"

כשמישהו נאסר שאלו מדוע זה קרה. אמרו שוודאי הייתה סיבה. ואז, מתארת מנדלשטם "אנשים התחפרו עמוק יותר במאורתם, שאגב," היא מוסיפה בציניות כאובה,"לא הצילה אף נפש אחת."

על החיפוש אחרי מניע הגיוני למאסרים, להגליות, להתעללות השרירותית, הגיבה פעם אחמטובה בכעס: "הגיע הזמן שנבין, אוסרים אנשים בשל לא כלום."

"העיקר," אמרו נציגי השלטון, "למצוא את האדם. סעיף האשמה יימצא תמיד."

ועם זאת הם לא רצו לוותר על מראית העין של חוקיות, "זה היה המס ששולם למושגי החוקיות של המאות הקודמות," ולכן בלשו אחרי אנשים, תיעדו כל מלמול שלהם, כפו עליהם להתוודות ולחתום על מסמכים. "האם," זועקת הסופרת בספרה, "הם האמינו שכאשר הדורות הבאים, יעיינו בארכיונים, הם יאמינו בכל הכתוב, כשם שהאמינו בו בני דורנו, שנטרפה דעתם?"

ואיך בכלל יוכלו ההיסטוריונים לשחזר את האמת, אם בכל מקום נערמו תלי כזבים מבעיתים, שקרים מתוכננים ומחושבים מראש?

"היינו שרויים בכעין תרדמה היפנוטית," היא כותבת. "שכנעו אותנו שנכנסנו לתקופה חדשה ואין לנו ברירה אלא להיכנע לכורח ההיסטורי." אנשים העדיפו לעצום את העיניים, כדי לא לגלות שהמציאות אמיתית.

כולם פחדו מפני כולם. בני משפחה בחנו זה את זה וחיפשו פרובוקטורים, מודיעים ומלשינים. עודדו ילדים להלשין על הוריהם. רוממו את דמותו של הילד פבליק מורוזוב שכך נהג. בנים קיללו את הוריהם שנרצחו. מנדלשטם מתארת ילד בן ארבע עשרה שהכירה, קרוב משפחה של סטלין, שדודתו והאומנת שלו גידלו אותו, טיפלו בו, אבל גם פחדו מפניו ונזהרו ממנו, שמא יסגיר אותן לשלטונות, אחרי שהוריו, שאותם נהג להשמיץ, נרצחו.

אחד החלקים המדהימים ביותר בספר הוא תיאור האמון העיוור שנתנו התושבים בשלטונות. "כולם," היא מספרת, "האמינו במה שפיטמו אותם," והיו  בטוחים שבמערב הרבה יותר גרוע: "לנו לפחות זורקים מדי פעם דג מלוח, מנת סוכר או קצת נפט… ומה בארצות הקפיטליסטיות? שם בוודאי גוועים ברעב!" אמרה לה פעם שכנה. אפילו בשנת 1959, חמש שנים אחרי שסטלין מת, עוד ניהלה אתה ויכוח מישהי שטענה כי בפריס ובלונדון ודאי לא נותנים בקלות רישיון מגורים לטייסים, "כמו אצלנו", ולא הייתה מוכנה להאמין ש"שם" בכלל אין צורך ברישיון מגורים…

אכן, הטירוף נמשך עוד אחרי שחרושצ'וב גינה את השלטון הדמים של קודמו, והאשים אותו בעריצות בפשעים וברצח המונים. אין מה שמלכד אנשים יותר מאשר פשע משותף, אומרת מנדלשטם, ומי ששיתפו פעולה עם שלטון האימים פחדו מפני השינוי, במקום לשמוח עליו. כך למשל התלוננה בתו של אחד מאנשי השירות החשאי שהתאבד כשהשלטון התחלף ואמרה במרירות: "אסור לחולל תמורות כה פתאומיות כי זה פוגע באנשים…"

לאורך כל הספר אומרת מנדלשטם שוב ושוב "שהמוות הוא האושר בהתגלמותו." באחד הרגעים הכאובים ביותר בספר היא נזכרת כיצד הציעה לבעלה להתאבד ביחד, והוא סירב. יהיה לכך עוד זמן, סבר, והיא מהרהרת,  ממרחק של חצי יובל שנים, על כל הסבל שהיה נמנע מהם אילו קיבל אז את הצעתה. הספר בחירתה של סופי של ויליאם סטיירון עולה כאן על הדעת: זיכרון הרגע שבו כמעט קפצה מהחלון, ונמלכה בדעתה. והזוועה שזימנו לה החיים שלא קטעה אותם מיוזמתה.

"קפיצה אחת ושכלי חזר אלי"

מנדלשטם כן ניסה פעם להתאבד. כשחזר מהחקירות השתבשה עליו דעתו. נדיז'דה תוהה מדוע כל מי שחזר משם השתגע. איך ייתכן שכולם שמעו קולות – בדרך כלל את אלה של נשותיהם האהובות – ואיך זה שאחרי שנת 1937, כשהעינויים הנפשיים הוחלפו בעינויים גופניים, ה"הזיות" הללו, כביכול, לא שבו עוד.  ובכן, בטירופו הוא קפץ מהחלון, שלא היה מספיק גבוה, ורק נקע את הרגל. על כך כתב שורה בשיר: "קפיצה אחת ושכלי חזר אלי".

כמה אנשים מוכנים לצאת למאבק כמו דוד, כשהכוחות אינם שווים?

ומה עוד יכלו אנשים לעשות אז, אם לא להתאבד באחת, או לאטם, בכך שאמרו את דברם בקול רם ובנחישות כמו שעשה מנדלשטם, ובעצם התאבד התאבדות שנמשכה כמה שנים? מי שחי בדיקטטורה, היא מסבירה, חש מהר מאוד את אוזלת ידו, ומוצא צידוק ונחמה באדישותו. "כלום יפסיק קולי את היריות?…  אין זה תלוי בי… מי יקשיב לי…" הם אומרים לעצמם. כמה אנשים מוכנים לצאת למאבק כמו דוד, כשהכוחות אינם שווים? ולכן, כך היא כותבת, "השמידו ה'גלייתים' בקלות כה רבה את אחרוני ה'דוידים'. כולנו השלמנו עם כך: שתקנו בתקווה שיהרגו את שכננו ולא אותנו."

ומדוע, בעצם, היא זועקת בזעקתו של הקורבן שתמיד מרגיש קצת אשם, שיתפנו פעולה? איך ייתכן שכשבאו לקחת אותו הוא קם והלך אתם, והיא עצמה לא נלחמה, לא השתוללה, לא התקוממה?

תיאור האופן שבו נודע לה על מותו של האדם היקר לה מכול – כשעמדה בתור במשך שלוש או ארבע שעות כדי לשלוח לו חבילה, שם נמסר לה שאין צורך, גם הקודמת חזרה, כי הנמען מת; תיאור החודשים שבהם המשיכה לקוות שישוב; החקירות שערכה כדי לברר כיצד, מתי, היכן, הלך לעולמו; המידע החלקי, הספקות, התהיות – כל אלה הופכים את הקרביים גם כשקוראים עליהם אחרי שנים כה רבות. מנדלשטם לוקחת אותנו עמוק לתוך הייסורים ההם, אל האומץ ועוז הרוח, וכל אלה מתקיימים לעינינו כאילו הם מתרחשים ממש ברגע זה. גם מי שיודע שהמשורר מת אינו יכול שלא לחוש עד כמה היה רוצה שלאהבה העצומה המתוארת בספר הזה יינתן קיום אחר, אנושי ומיטיב יותר, ראוי יותר.

כשהיא כותבת את הדברים הללו, בשנת 1964, מספרת נדיז'דה מנדלשטם כי גם בהווה שלה יש מי שמנסים להצדיק את העבר ומזכירים את צדדיו החיוביים. הייתה למשל הרבה בנייה, היו הצגות תיאטרון. "יכולתי להוסיף מצדי," היא אומרת, "שהיו גם שמים וכוכבים זרועים בהם, אבל חייבים אנו לעמוד על המשמעות של הדברים שהתרחשו." והיא מוסיפה את הלקח, שמהדהד גם כאן, כיום, בישראל, בשנת 2015: "המאה העשרים," היא כותבת, "הראתה לנו את הרע ואת כוח ההרס העצמי הרב הצפון בו. לאסוננו אנו מבינים עתה שבתהליך ההרס העצמי שלו, עלול הרע להשמיד גם את כל החיים עלי אדמות, וזאת יש לזכור תמיד."

מנדלשטם הקדישה את חייה להנצחת בעלה. לשמירה על שיריו. לאורך שנים שיננה אותם. נעזרה בידידים מעטים שהעתיקו והטמינו אותם במקומות שהוסתרו גם מפניה, כדי שלא תוכל להסגירם אם תיתפש ותיחקר.

כיום יודעים הכול שאוסיפ מנדלשטם היה משורר חשוב ורב השפעה. מישהו סיפר לנדיז'דה שבמחנה נודע לבעלה כי כמה שורות משירו נמצאו חרוטות על קיר תא הנידונים למוות, והידיעה העניקה לו כמה ימים אחרונים של רוגע. היא עצמה הלכה לעולמה בשנת 1980, אבל הספר שכתבה והשירים ששמרה עליהם ממשיכים לדבר אלינו בקולם רב המשמעות והכוח.