אישה צעירה, רק בת עשרים ושבע, מוצאת באקראי את הצוואה שכתב בעלה. שמה כתוב על המעטפה. "מאחר שהיא נועדה לי, הרשיתי לעצמי לפתוח אותה בעודו חי," סיפרה. לאחר שהיא קוראת את רצף הקללות הכתובות בצוואה ומופנות אליה, וחשה שוב בשנאה הגלויה שמביע כלפיה הבעל, גבר שתיין בור וגס רוח, שנוהג להעליב אותה בפומבי ונואף בגלוי עם אחת המשרתות שלה, היא תובעת לקבל ממנו קצבה חודשית מתוך סכום הכסף שירשה מסבתה, לוקחת את בתה בת השלוש (את בן השמונה היא משאירה עם אביו), ומסתלקת לפריז. שם מחכה לה אמנם גבר שהבטיח לעזור לה, אבל בעצם היא יוצאת אל הלא נודע. אכן, בחודשים הראשונים לעצמאותה היא חיה בצמצום וסובלת לפעמים מחרפת רעב ומקור, שכן ידה אינה משגת להסיק את החדר העלוב שבו היא גרה. אבל עד מהרה חייה משתנים לבלי הכר.

שמה – הברונית אוֹרוֹר דוּדֶבַאן, לשעבר דוּפְּן. מצד אביה היא בת אצולה: צאצא לבן לא חוקי של מלך פולין. מצדה האחר היא בת המעמדות הנמוכים: אמה הייתה מפשוטי העם. זבנית בחנות. היא עצמה מתגאה בכך שבזכות מוצאה המעורב היא מסוגלת להבין לנפשם של בני כל המעמדות. ילדותה עברה עליה הרחק מאמה: אחרי שאביה נהרג מנפילה מסוס, גדלה אצל סבתה, שלא הייתה מוכנה לארח אישה מפשוטות העם. באחוזה שבה גדלה חיה חיים של חופש. הותר לה ללמוד רק מה שעניין אותה והיא בחרה בשירה, מוזיקה ולטינית. בשעות הפנאי מהלימודים הרבתה לשוטט בחיק הטבע, בשדות וביערות, והתרועעה עם ילדי הכפר. החוויות הללו, וכן השנים שבהן עשתה במנזר בפריז, לשם נשלחה בהיותה בת שלוש עשרה כדי להמשיך את לימודיה, הותירו בה חותם, והשפיעו על עתידה.

שכן זמן לא רב אחרי שעברה לפריז הייתה לאחת הסופרות הנודעות ביותר בעולם וגילתה בכתיבתה רגישות רבה מאוד לטבע ולבני אדם. עד מותה כתבה יותר משישים ספרים, מרביתם רומנים, אבל גם ספרי עיון, אגדות ילדים, מחזות ומאמרים פוליטיים. זמן רב אחרי שהלכה מהעולם עוד ממשיכים להזכיר אותה  בספרים, בסרטי קולנוע, בשירים שכתבו עליה ועל חייה. אבל היא לא התפרסמה בשם נעוריה, או בשם המשפחה שנשאה אחרי שנישאה, ואפילו לא בשם הפרטי שהעניקו לה הוריה כשנולדה. את זהותה החדשה, ז'ורז' סנד, בחרה לעצמה.

וירג'יניה וולף סברה כי הבחירה הזאת בשם עט גברי מובהק העידה על  "סכסוך פנימי". במסה שלה "חדר משלך" כתבה וולף שהיה זה "ניסיון-שווא להסתיר את זהותה הנשית".

ספרה הראשון של ז'ורז' סנד, רומן בשם אינדיאנה, גולל את סיפורה של אישה אומללה הנאבקת כדי להשתחרר מכבלי נישואים שאותם כינתה בגלוי חיי עבדות. הוא העניק לה בין לילה פרסום והצלחה. בספרים הבאים כתבה על מיניותן של נשים ועל כמיהתן לחֵרות ולמימוש רגשי. היא לא הטיפה לאהבה חופשית, אלא לנישואים ששורר בהם שוויון אמיתי, והתקוממה כנגד המערכת החברתית המעניקה לגברים עליונות.

גם בחייה, לא רק בכתיבתה, עסקה בניפוץ מוסכמות. היא פרנסה את עצמה ואת ילדיה  באמצעות הכתיבה. נהגה להתהלך בבגדים גבריים שהעניקו לה חופש תנועה ואִפשרו לה להיכנס למקומות שנשים לא נהגו להסתובב בהם. היא עישנה בפומבי –  התנהגות שנחשבה שערורייתית בחוגים החברתיים שאליהם השתייכה – והחליפה מאהבים בתכיפות רבה. בתחילת דרכה בפריז עזר לה עורך העיתון לה פיגרו. אחריו התיידדה עם ז'יל סנדו שאתו החלה לכתוב וממנו נטלה את שם העט שלה, ואחרי כן היה רצף של גברים – סופרים, פוליטיקאים, היסטוריונים, שנקשרו בשמה. הידוע ביניהם היה המלחין פרידריך שופן. אהבתם  הסוערת, שנמשכה כתשע שנים, החלה כשסנד נקלעה לחדר שבו שופן ניגן בפסנתר. כשסיים התקרבה אליו, רכנה בלי להסס, ונשקה לו.

"כמה הייתי רוצה להביע את תחושת העוצמה, את חדוות החיים שאני חשה בעורקי. החיים! כמה הם מתוקים וכמה טוב יש בהם, למרות ההתרגזויות, הבעלים, החובות, הקשרים, למרות כל האנשים שנהנים ללַבּוֹת שערוריות, למרות הסבל והכעסים! החיים משכְּרים! לאהוב ולהיות נאהבת! זהו האושר!  זה גן עדן!"

כשקוראים את הדברים הללו ומשווים את אורח החיים של ז'ורז' סנד החופשייה, הפרועה והתוססת עם וירגי'ינה וולף, האינטלקטואלית המאופקת, קשה להסכים עם מה שאמרה הסופרת האנגלייה על זאת הצרפתייה, שנולדה שבעים ושמונה שנים לפניה, אבל הקדימה את זמנה בחֵרות האישית יוצאת הדופן שנטלה לעצמה.