על הבמה ניצבת אישה דקיקה, לבושה בפשטות. פניה העדינות קורנות. "מה ערכה של שירה, אם היא אינה משרתת עמים או אומות?" היא מצטטת את המשורר הפולני צ'סלב מילוש, ומספרת כיצד בהיותה ילדה התגלה לה שקיימת בעולם גזענות. "אילו נולדתי שחורה," היא אומרת, "כנראה שלא הייתי נעשית סופרת, כי הכניסה לספרייה שאִפשרה זאת נאסרה על ילדים שחורים." ואז היא מזכירה סופרים רבים שנרדפו בשל כתיבתם, כי פגעו בכל מיני ערכים בורגניים: פלובר שהועמד לדין בעוון אי מוסריות־כביכול בספרו מאדאם בוברי. סטרינברג שהואשם בכפירה בעיקר, ד"ה לורנס שספרו מאהבה של ליידי צ'טרלי נאסר למכירה באנגליה, רושדי שחי במשך שנים במחבוא, אחרי שמנהיג אירן קרא לרצוח אותו בעקבות פרסום ספרו פסוקי השטן.

"סופר," היא מסבירה, "יכול לשרת את האנושות רק אם […] אינו נכנע לזיהומיהם של גזענות, סקסיזם, דעות קדומות, שתלטנות, כשאינו מוכן לפאר את ההרס, את הקללות ואת שירי ההלל."

היא נדין גורדימר, ילידת דרום-אפריקה, בתם של מהגר יהודי מריגה שבלטביה ושל יהודייה שנולדה באנגליה למשפחה מתבוללת מהמעמד הבינוני. בשנה שבה קיבלה גורדימר את פרס הנובל, 1991, עדיין שלט בדרום-אפריקה משטר האפרטהייד. בעבר חל בארצה איסור על מכירת ספריה. הוא כבר הוסר, אבל לבנים רבים המשיכו לראות בה פרובוקטורית, וכעסו על התכנים שהביעה. היא כתבה סיפורים על אהבה בין בני גזעים שונים, יחסים שהיו אז לא חוקיים בדרום אפריקה, ומתחה ביקורת חריפה על המתיישבים הלבנים. באחד מהם חזתה התקוממות עקובה מדם שבה הלבנים נרדפים ונרצחים. היא לא ידעה שידידה הקרוב, נלסון מנדלה, ישכיל להוביל מדיניות פייסנית, להביא לפירוק משטר ההפרדה הגזעית ולבחירות דמוקרטיות אמיתיות, תוך שיתוף פעולה מלא עם המנהיג הלבן דה-קלרק, בלי שפיכות הדמים שהכול חששו מפניה.

התושבים הלבנים של דרום אפריקה כעסו על נדין גורדימר לא רק בשל מה שכתבה, אלא גם על פעילותה החוץ ספרותית. למשל, משם שהכריזה כי היא תומכת במאבק הגרילה של ארגון שהוצא מחוץ לחוק, או על כך שבשנת 1976 כשעיתון ביוהנסבורג ביקש להעניק לה את התואר "אשת השנה", הציעה להעניק אותו לוויני מנדלה, רעייתו של מנהיג השחורים שהשתחרר מבית הסוהר רק ארבע עשרה שנים לאחר מכן.

"הגברת גורדימר רואה בכתיבתה כן-שילוח שממנו היא משגרת מתקפה כוללת על הרפובליקה של דרום אפריקה," כתב בשנת 1979 הצנזור הממשלתי של ארצה. "היא מציגה דעות אישיות כאילו היו עובדות," הוסיף, ואסר על ההפצה של עוד אחד מספריה.

זכייתה בפרס נובל הציבה בפני ממשלתה ובני ארצה בעיה: כיצד להכיר בכבוד שזכתה לו, ועם זאת לא לתמוך ברעיונות שהביעה. "אמנם הפופולריות שלה בקרב אנשי השמאל עצומה," נכתב במאמר המערכת של עיתון יומי שתמך בממשל, "היא הרחיקה מעליה לבנים רבים בני המעמד שלה, בשל השקפותיה הרדיקליות והשנויות במחלוקת. אמנם איננו מסכימים עם השקפותיה הפוליטיות, אבל אנו מכבדים את כישרונה הספרותי ואת העובדה שיצירותיה זוכות לשבחים ברחבי העולם."

אכן, היו ימים, והם אינם רחוקים כל כך, שבהם מי שנאבקו למען שוויון זכויות בין האפריקנים השחורים למיעוט התושבים לבנים שחיו בדרום-אפריקה יכלו להיחשב כפעילי שמאל "רדיקליים" שמחזיקים בהשקפות פוליטיות שנויות במחלוקת. שלטון האפרטהייד קרס לא מעט בזכות אנשים כמו נדין גורדימר. הם לא היססו להביע עמדות שנחשבו קיצוניות, והיום הן מובנות מאליהן.

"אנשים מעניקים זה לזה דברים שאי אפשר לארוז בעטיפת מתנה," כתבה פעם נדין גודימר. אכן, היא העניקה לנו לא רק את יצירותיה, אלא גם את הרוח האנושית, השואפת לעולם טוב יותר ונאבקת כדי לשפרו.