"תסתכלי –  " היא אמרה, "את רואה את הבתים האלה? כאן גרו אנשים שהעולם שהכירו קרס להם מתחת לרגליים. גם לך זה יכול לקרות, אם לא יהיה בתוכך משהו שתוכלי להיאחז בו."

השתיים –  מרגרט מיטשל הצעירה ואמה – עמדו והביטו בהריסות של בתי המידות בעיר ג'ונסבורו שבג'ורג'יה, שננטשו כחצי יובל שנים לפני כן, במהלך מלחמת האזרחים. הבת התלוננה באותו יום על כך שאינה מוצאת עניין בלימודים בבית הספר, שהם נראים בעיניה מיותרים וחסרי תוחלת. האם, פעילה בתנועה הסופרג'יסטית שנאבקה למען זכויות שוות לנשים, ביקשה ללמד את בתה לקח, להבהיר לה מדוע, בניגוד לדעה המקובלת באותם ימים, עליה לרכוש השכלה, אם היא רוצה לחיות חיים שיש בהם משמעות.

כעשרים שנה לאחר מכן שברה מרגרט מיטשל את קרסולה ולא יכלה עוד לעבוד כעיתונאית, כפי שעשתה עד אז. בעלה קץ בשליחויות התכופות ששלחה אותו לספרייה העירונית להביא לה ספרים הפטיר בקוצר רוח, "אולי במקום לקרוא כל כך הרבה ספרים, תכתבי בעצמך?"

היא החליטה להיעתר להצעתו. הרעיון לכתיבת הרומן חלף עם הרוח עלה בדעתה כשנזכרה בבתים ההרוסים ובעולם שקרס בג'ונסבורו. על מלחמת האזרחים שמעה רבות בילדותה משתי הדודות שלה, שהיו באותם ימים נערות. טארה הצטיירה בדמיונה ועמה שלוש הדמויות העיקריות בספר: רט באטלר, אשלי וילקס וסקארלט או'הרה, ששמה המקורי, פָּנְסִי, שונה, לבקשת המוציא לאור של הספר. גם שמו של הספר היה שונה, ונקרא במקור "מחר יהיה יום חדש": הדברים שסקארלט אומרת לעצמה בסופו של הרומן, כשאהוב לבה נוטש אותה.

נראה שאת ההשראה למשולש האהבה שבין סקארלט, בעלה והגבר הנכסף, שאבה מרגרט מיטשל מחייה. בהיותה בת עשרים ושתיים, ובניגוד לעצת הוריה, היא נישאה לגבר בעל קסם אישי רב אבל פוחח, מובטל ואלים, שהסתלק כעבור כמה חודשים וניאות להתגרש ממנה רק לאחר שקיבל מאביה הלוואה נדיבה והבטחה לביטול התביעה שהיא הגישה נגדו בגין תקיפה. כעבור שנתיים נישאה לידיד ששימש שושבין בחתונתה הראשונה. נישואים אלה הצליחו והיו יציבים ומאושרים. ג'ון  מארש היה עיתונאי, כמוה, ושימש גם כעורך שלה.

ייתכן שאת ההשראה לאחת התמונות המפורסמות בספר ובסרט, זאת שבה רט באטלר מרים את סקארלט ונושא אותה במדרגות (ואז אונס אותה?) שאבה מחייה עם הבעל הראשון. בניגוד לסקארלט שמתמוגגת מהתַּקִּּיפוּת של אהובה, מרגרט מיטשל לא הייתה מוכנה להשלים עם התנהגות דומה.

את חלף עם הרוח, אחד הספרים המצליחים ביותר במאה העשרים, כלל לא התכוונה לפרסם. במשך שנים שכן כתב היד בביתה. בחלק ממנו השתמשה כדי לאזן רגל קצרה של שולחן, ואפילו כשמוציא לאור מטעם הוצאת מק'מילן הגיע לאטלנטה בחיפוש אחרי סופרים חדשים, סירבה למסור לו את יצירתה. היא נמלכה בדעתה רק אחרי כשאחת מידידותיה קנטרה אותה ואמרה בלגלוג ובאי אמון –  "מי יכול להאמין שאת תכתבי ספר…"

הצלחתו המסחררת של הספר הביאה לעיבוד הקולנועי שלו. מיטשל סירבה להשתתף בכתיבת התסריט או בהפקת הסרט, אבל הביעה שביעות רצון מהתוצאה הסופית. לא רק היא שמחה בו. הסרט זכה בעשרה פרסי אוסקר, כולל הפרס על הסרט הטוב ביותר. ספר השיאים של גינס משנת 2014 העריך את הכנסותיו ב-3.4 מיליארד דולר, והוא נחשב לסרט הקולנוע המצליח ביותר עד כה.

הקרנת הבכורה שלו לא נערכה בהוליווד, אלא באטלנטה, עירה של הסופרת. לא כל הכוכבים נכחו בה. השחקנים השחורים התבקשו לא להגיע: לא היה אפשר לשכן אותם בבית המלון ביחד עם קלארק גייבל וויוואן לי! כעבור שנה, כשהאטי מק'דניאל, השחקנית שגילמה את דמותה של המשרתת השחורה מאמי, זכתה בפרס האוסקר על תפקידה, הושיבו אותה בנפרד משאר השחקנים. אחרי הקרנת הבכורה כתבה מרגרט מיטשל להאטי מק'דניאל, שיבחה אותה על משחקה, וחתמה במילים: "חבל שלא יכולת לשמוע את התשואות"…

בהיותה בת הדרום ההפרדה הגזעית לא נראתה לסופרת עניין מגונה. בימים שלמדה במכללה סירבה ללמוד באותה כיתה עם סטודנטית שחורה. לימים, לאחר שהתעשרה, תרמה את כספיה בחשאי לסטודנטים שחורים, שלא ידעו מי המיטיבה שלהם. "בעוד זמן לא רב תהיה אטלנטה העיר השחורה הגדולה ביותר בארצות הברית," כתבה מרגרט מיטשל לאחד מידידיה, "וחשוב שיהיו רופאים שחורים שיוכלו לטפל באוכלוסייה של בני גזעם."  אי אפשר לגנות את הרצון הטוב שגילתה ואת נכונותה לתרום, אבל כיום עמדותיה מעוררות כמובן תחושה של מיאוס. רבים סבורים כי חלף עם הרוח, הספר והסרט, מנציח דעות קדומות ואפלות. העבדוּת מתוארת מנקודת המבט של בעלי המטעים. גם לאחר שחרורם בוחרים העבדים שבספר להישאר עם אדוניהם הלבנים. חיי השעבוד אינם מתוארים כמובן כפי שהיו באמת –  העוול, הייסורים, זכותם של האדונים לגזול מהעבדים את ילדיהם –  כל אלה נעדרים מהספר. במקומם מתוארים בסנטימנטליות יחסים של חיבה ותלות הדדית.

אף על פי שמרגרט מיטשל עצמה נולדה שנים רבות אחרי שאחרון העבדים השתחרר, היא עדיין חיה במציאות שבה השחורים נחשבו נחותים. לה עצמה הייתה משרתת שחורה צמודה שליוותה אותה בכל אשר הלכה.

לפני חמש שנים ראה בארצות הברית אור הספר להיאחז במאמי: השפחה הנאמנה, באמריקה של המאה העשרים. לטענתה של המחברת דמותה של מאמי מתוך הספר חלף עם הרוח ממשיכה לשרוד רק משום שאמריקנים לבנים מבקשים לשכנע את עצמם שהכעס על העבדות איננו עוד. יש לקוות שעולמה של מרגרט מיטשל, זה שנחרב במלחמת האזרחים אבל הצליח להעניק לה כוח ומשמעות, על אף העיוורון והאפליה שהמשיכו לשרור בו, ילך ויתפוגג.