מַעֲשֶׂה מַלְכָּה
אַדְווֹת לְבָנוֹת מְעַגְּלוֹת חַמוּקַיִם
בֵּין חוֹף זְהַבְהַב וּבֵין קְצֵה הַשָּׁמַיִם
זֶהוּ הַחֹמֶר מִמֶנוּ נוֹלָדוֹת
בְּנוֹת הַיָם הַקְטָנוֹת שֶׁבַּאֲגָדוֹת.
עֵינֵיהֵן פִּסּוֹת אֲפֹרוֹת שֶׁל עָנָן
חוֹל חַם וְזָהֹב מְחַסְפֵּס אֶת גוּפָן
וְשֶׁמֶשׁ לוֹטֶפֶת הַגַּל עַל הַגַּב –
זֶה בְּרַק הַקַּשְׂקַשׂ מִמֹּתֶן עַד זָנָב.
לִפְעָמִים נוֹלֶדֶת אַחַת בֵּין עַרְבַּיִם
שָׁמַיִם מְתוּקִים
אַפְלוּלִית בַּמַּיִם
רוּחַ נוֹשֵׁב
גַּל מַשִּׁיק לְגַל
מְנַגֵּן הַחֹשֶׁךְ
שְׁחֹר הַתַּלְתַּל
הַיָּם כֻּלּוֹ רוֹטֵט וּמִתְרַגֵּשׁ
אֶל מַלְכָּתוֹ הוֹמֶה, אֶל סְנַפִּירֵיהָ מִתְנַגֵּשׁ
וְהִיא, מַעֲשֶׂה מַלְכָּה, זֹהַר יָרֵחַ מִתְעַטֶּפֶת
חוֹמֶקֶת וְחוֹבֶקֶת, נִרְדֶּפֶת וְרוֹדֶפֶת
אָז הַמַלְכָּה פּוֹשֶׁטֶת אֶת גְלִימַת הַזֹּהַר
חֲשׂוּפַת כְּתֵפַיִם הַמַלְכָּה כֻּלָּה צוֹחֶקֶת
מְפַזְזִים הַמַּיִם בְּשִׂמְחָה שׁוֹקֶקֶת
וּמִין מִשְׂחָק מַתְחִיל, וּמִתְפַּזְּרִים בַּמַּיִם
אוֹרוֹת קְטָנִים
כְּמוֹ פְּנִינִים
קְרָעִים קְרָעִים
שֶׁל עֲנָנִים
וְרוּדִים מִשֶּׁמֶש נָמָה
לְחִישׁוֹת דַּקּוֹת שֶׁל רוּחַ
רֶגַע שֶׁל דְּמָמָה מָתוּחַ
תַּוִּים זַכִּים שְׁחֹרֵי תַּלְתַּל
וְגַל מַשִּׁיק אֶל גַּל נוֹסֵק אֶל עַל
פִּתְאֹם צוֹנְחוֹת מִלְמַעֲלָה טִפּוֹת שְׁקוּפוֹת שֶׁל אוֹר
לוֹטְפוֹת אֶת צָוַּארָה, אֶת עַפְעַפֵּיהָ, אֶת עוֹרָה,
וְהַמַּלְכָּה אוֹסֶפֶת אָז אֶת כָּל הַמִּשְׂחָקִים
לְרֶגַע מִתְכּוֹפֶפֶת, מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַמַּיִם
מְנָעֶרֶת חַמוּקִים וּבְנִצְנוּץ נַסוֹגָה
הַיָּם דָּרוּךְ כֻּלּוֹ וּמִשְׁתַּקֵּף בַּנֹּגַהּ
לַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, כֻּלָּה בְּדִידוּת וָרֹגַע
הַמַּלְכָּה נִשֵּׂאת עַכְשָׁו, הַמַּלְכָּה נָּמוֹגָה
לִפְעָמִים נוֹלֶדֶת אַחַת בֵּין עַרְבַּיִם – – –
סוף שנות השבעים. לובה ספיבק, עופרה עופר ואני, שתי משוררות וסופרת, אימהות רכות בשנים, מצטופפות במטבח שלי בקרית אונו ושורפות את האוויר בתשוקתן למילים. שלוש נשים שכבר אז נושאות משא חיים בלתי אפשרי, ילדות שרב בה הרקב, מלהטטות במשפטים, טוות חוטים של צחוק שנון, וקוראות בעיניים נוצצות זו את כתביה של זו. עטפנו זו את זו באהבה ורצינות, הייתי אפילו אומרת – אחריות. הרגעים האלה היו בועת ההגנה שלנו.
במאמץ להוכיח לעצמי שאני יכולה לרחף מעל הכאב גם בקליל ומופלא, כתבתי בתקופה ההיא את “מעשה מלכה”, ועוד אחדים כאלה, שאני מחזיקה בליבי כשמן מרפא לימים קשים. והנה אתמול עופרה, שנים וספרים רבים אחרי, ביקשה אותו לבלוג המרתק שלה. והרי הוא שם לקריאתכןם.
https://www.facebook.com/shoshi.shamir.5/posts/10200735439225272
תיאור מדויק ומרגש של מה שהיה אז…
תודה עופרה 🙂
תודה לך! 🙂
עופרהלה יקירתי, איזה עונג על הבוקר לקרוא את השיר המדהים הזה וללכת אתו בדמיוני אל הים, החול, המצולות, האור והיופי.
תודה רבה,
שבוע טוב
משובב נפש. תודה. מתאים מאוד לימים חמים וכבדים ובכלל לנפש