חייל שהשתחרר מהצבא הפולני בתום מלחמת העולם הראשונה נקלע לעיר לודז'. הוא יודע שכל בני משפחתו אינם עוד. אין לו בית לשוב אליו, שום דבר לא מחכה לו בעיר מולדתו. מורעב וקופא מקור הוא משוטט ברחובות העיר הזרה, מחפש לעצמו מקום ללון ופרנסה, כדי להרוויח כמה מטבעות לקנות לעצמו קצת לחם. מים חמים יוכל להשיג בחינם, מחלקים אותם בבקבוקים בתחנת הרכבת.

זוהי המציאות של הרומן הרחוב, שתורגם מיידיש לפני כשלושים שנה. כמו המספר, גם הסופר, ישראל ראבון, נלחם במלחמה ההיא, ש"נועדה לשים קץ למלחמה", וכשתמה לא ידע מה צופן לו גורלו: בימי מלחמת העולם השנייה נס ראבון לווילנה ונרצח בפונאר.

הספר הרחוב משמש לפיכך כמעין מכונת זמן מופלאה: הוא נוטל אותנו ביעף אל פולין שבין המלחמות, מתעד היבטים מתוך חייהם של היהודים לפני שהעלו בדעתם מה עתיד להתרחש בעוד שנים לא רבות בארץ שבה נולדו, וחושף גם את הלכי הרוח של אותה תקופה, למשל − את הדיבורים על "כל הבורגנים שמוצצים את לשד העצמות" ואת עליית הקומוניסטים והשביתות שארגנו, (בהקשר הזה עולה על הדעת מניה שוחט, שהייתה חלק מאותה תנועה. שוחט, לעומת ראבון, ניצלה כי נסה מפולין בזמן והגיעה לארץ ישראל). גם את זוועות המלחמה שבה השתתף המספר (והסופר) הוא מתאר בציוריות מיוחדת, מעוררת השתאות.

המספר יהודי, וכמעט כל הדמויות שהוא פוגש במהלך שיטוטיו הן של יהודים, אבל דומה שהוא מנותק מחיי עמו. אפשר להסיק שבמרבית המקרים השפה שבה האנשים הללו מתקשרים − בינם לבין עצמם וודאי שעם סביבתם – היא פולנית. כך למשל המספר מוצא עבודה זמנית בראינוע: עליו לעמוד ליד המסך ולהסביר לצופים מה הם רואים. מאחר שההקהל פולני, ברור שהסופר מביע את הדברים שאמר לכאורה ביידיש, כלומר מתרגמם לפולנית.

אמנם אין למספר קשרים עם הקהילה היהודית המקומית – אפילו לא עולה בדעתו לפנות אל המוסדות שתקיימו ודאי באותה תקופה בלודז' − אבל הוא אינו יכול לחמוק מיהדותו. כשם שהוא מזהה מיד את יהדותם של האנשים שהוא פוגש, גם אחרים מזהים אותו. כך למשל דוחים את מועמדותו להישלח לצרפת כפועל  כי "יהודים לא מתקבלים!". הכאב שהוא חש בלתי נסבל: "דמעות של חוסר ישע ואין אונים, שאין ביכולתי לפשוט את הכותונת הנוקשה, השורצת כינים, שבשרי עטוף בה כבשריון נעול. ושבסירוב של עכשיו הודיעו לי שאני עומד בדרגה נמוכה יותר מכל האנשים הרעבים הללו, מכל מחוסרי העבודה, פשוטי העם העצלים".

לא רק המספר, גם שאר היהודים שהוא פוגש מנותקים מעמם. הנה למשל, אחד מהם, יאזון, מתאבק בקרקס, מספר לו את קורות חייו ומוסיף: "וכי מה עלי להיות? סנדלר, חייט ואולי מנהל חשבונות? אתלט, מתגושש – איזה קסם במילה הזאת. מותר לך להשתכר, מותר לך לגדף את הזולת, להכפישו ברפש – מתפעלים מקומתך, משריריך ומשדיך. – וכי רע להיות אתלט? היום אתה בלומברג, מחר בלודז', ומחרתיים בבודאפשט. היום אתה יהודי, מחר – צ'כי, מחרתיים – הולנדי, ובשבוע שאחרי זה – לטבי. אלא מה, לשבת במקום אחד, לשאת אשה ולהוליך ילדים ל'חדר'?"

בערבים המעטים שבהם עובד המספר בקולנוע הוא מתעד את הדברים שאמר, שזרמו מתוכו בלי תכנון ובלי שידע בכלל שהוא מסוגל להם. לא רק הצופים (הנלהבים!) עדים ליפי דבריו. אישה אלמונית כותבת לו. היא מספרת לו על כך שעקבה אחריו כל הימים מרחוק, ראתה את מצוקותיו,  שמה לב אפילו לכך שביקש להעניק מכספו הדל לילדה, רק משום שבתמימותה ביקשה ממנו סליחה, כלומר דיברה אליו כאל אדם מן היישוב והחזירה לו בכך את התחושה שהוא בן אנוש.  כותבת לו האישה: "בשומעי אותך מדבר נדמה לי שבקולך מקוננים כל אלה שהם בני בלי בית; כל אלה שנודדים כל פני ערים ובוכים יחד עם הגשם הנופל על ראשיהם".

אלו בלי ספק דברים שהמספר מעיד אותם על עצמו: הוא המשמש בספר הזה פה לחסרי הבית, לנידחים ולאומללים. וגם אנו, כמו הצופים בראינוע, כמו האישה האלמונית, יכולים להעיד על היופי הרב שבו הוא משמיע את קולם.

הנה למשל כל תיאורי השלג והקור: "השיממון והעוגמה, התלויים כערפל מעל הארץ"; "אכן, חושך היה, ובוץ, כאילו השעמום רובץ כאן, על שני טורי הגגות"; שלג היורד "בחיכוך קל, משל חוטי משי מתחככים זה בזה"; הסוס ש"ינק בעיניו את הלובן החורפי, שעטף את העולם סביב סביב מכל העברים"; הזגוגיות המשקפות "את זוהר השלג ביתר חדות ונצנוץ," אחרי ש"מנורות החשמל כוסו בלובן"; השלג ש"נפל ביתר-צפיפות," עד שהמספר חש שהוא "נעטף בפרוות שלג דקה", או שלג ש"נופל בנצנוץ כפנינים אל תוך הלילה הכחול החרישי".

גם נצנוצי ההומור יש בכתיבה: "במוזנחותי ניתן להבחין ממבט ראשון ולומר עלי בגלוי: האיש הזה, לא עלינו"; "מניין הקרע החדש? – הוצגה שאלה במוחי"; "כן, כמעט שכחתי שאין אני גר בשום מקום!" "למה אין לי אף מכר שאוכל ללוות כסף אצלו? – באתי בטרוניה עם עצמי."

הרחוב הוא ספר מרתק ונוגע ללב. הוודאות שיש לנו לגבי גורלם של כל האנשים המתוארים בו, הידיעה שאף אחד מהם לא יינצל, גם לא אלה שבחרו להינתק מעמם, גם לא מי שנראה, כדברי המספר, "כגוי  אותנטי", משווה לספר הזה משמעות מיוחדת. אבל גם בלי הממד הנוסף, הוא ראוי ומומלץ מאוד.

ספרים כאלה, שראו אור בעברית לפני שלושים שנה, קשה מן הסתם לקנות בחנויות הרגילות. "חיי מדף" של ספרים בישראל קצרים מאלה של כל כתב עת מצוי. אבל אפשר בהחלט להשיג אותם באתר סימניה.

(לעברית: ק.א ברתיני)

ישראל ראבון בווילנה: תיאור שכתב המשורר ביידיש אברהם סוצקבר