ספר אחד, שהמבקרים בני זמנו בזו לו, נמכר בחודש הראשון אחרי שראה אור ב45,000 עותקים.  "ספרות נשים", כינו אותו אז, וגם – "רומנסה גותית". חרף הביקורת הנוקבת הוא ממשיך להימכר בהתמדה מאז 1938, לעתים בכ-4,000 עותקים בחודש אחד.

"הספר יעסוק בהשפעה של האישה הראשונה על השנייה… היא מתה לפני שהספר מתחיל. לאט-לאט אני רוצה לפתח את הדמות של הראשונה בתוך התודעה של השנייה… עד שהאישה השנייה תהיה רדופה כל הזמן… הטרגדיה מתקרבת, ואז בום! טראח! משהו קורה".

אלה היו קווי המתאר ששרטטה לעצמה הסופרת, דפנה דה מוריאה, לספרה המפורסם ביותר, רֶבֶּקָה. שנתיים אחרי שהופיע, עיבד אותו אלפרד היצ'קוק לסרט קולנוע, בכיכובו של לורנס אוליבייה. הוא זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר (היחיד שהיצ'קוק זכה בו, בקטגוריה הזאת!) ובפרס האוסקר לצילום הטוב ביותר בשחור-לבן, והיה מועמד בתשע קטגוריות נוספות.

השמועה אומרת כי הפילדמרשל רומֶל החזיק במשרדו בעותק של רֶבֶּקָה: הגרמנים תכננו להשתמש בספר כבסיס לקוד שבו ישתמשו מרגלים גרמניים שיסתננו לתוך קהיר, במהלך המלחמה.

בכסף הרב שהרוויחה מרֶבֶּקָה קנתה דפנה דה מוריאה את אחוזת מֶנָבִּילִי בקורנוול, זאת שהעניקה לה השראה לכתיבת הספר (אפשר להשוות זאת לאפשרות שג'יין אוסטן הייתה רוכשת את אחוזת פמברלי, בעקבות הצלחת ספרה גאווה ודעות קדומות). דה מוריאה עברה לגור עם בעלה ושלושת ילדיה בבית רחב הממדים, שאותו כינתה "חורבה מוכת עכברושים". הנסיך פיליפ התארח אצלם פעם כשבא לסוף-שבוע של שַׁיִט וצַיִד. בעלה של דה מוריאה שימש כרואה החשבון שלו ושל הנסיכה אליזבת', לימים מלכת אנגליה. "אם תשמע בלילה משהו מתנפץ," הסבירו לאורח רם המעלה, "אל תדאג, זה רק אחד האגפים בבית שקורס."

רבקה לא היה הספר היחיד שנהפך בִּן לילה לרב מכר. הקוראים אהבו מאוד את כל עשרים ושמונה הרומנים שכתבה, המפורסמים שבהם – דודנית רחל ופונדק ג'מייקה. שלושה מהסיפורים הקצרים שכתבה נהפכו לסרטי קולנוע, אחד מהם הוא "ציפורים" הנודע, שגם אותו ביים היצ'קוק.

חרף הצלחתה המסחררת לא הייתה דפנה דה מוריאה מאושרת. "את לא מתארת לעצמך כמה פוגע לקבל שוב ושוב, כל החיים, ביקורות זוועתיות, לגלגניות. העובדה שהספרים שלי נמכרו היטב בכלל לא מפצה על כך," כתבה במכתב לידידה.

לא רק בחייה המקצועיים נחלה דה מוריאה אכזבה. אמנם הייתה נשואה כחוק, אבל לבה נהה אחרי נשים, שחלקן השיבו את פניה ריקם. באחת מהן, רעייתו של נלסון דבלדיי, המוציא לאור של ספריה בארצות הברית, התאהבה נואשות, ונאלצה להסתפק בידידות רבת שנים.

גם כשניהלה רומן אהבים עם אישה אחרת, סירבה להכיר בנטייה של עצמה. "בשם אלוהים ובשם ישו, אם מישהו יכנה אהבה כזאת במילה המכוערת שמתחילה באות ל', אני אתלוש לו את הקרביים," כתבה לאותה אישה.

אבל כל אלה לא היו הקשיים היחידים בחייה. על כתיבתה ועל פרסומה העיב צל שמקיומו השתדלה להתעלם, חרף העובדה שהוא מלווה את שמה גם כיום, יותר מחצי יובל שנים אחרי מותה: לאחר שהספר רֶבֶּקָה ראה אור בארצות הברית, טענה סופרת ברזילאית שעלילת הספר נגנבה ממנה. ארבע שנים לפני כן כתבה אותה ברזילאית ספר על אישה שנישאת לגבר עשיר ומתייסרת מכך שכל בני הבית החדש שאליו נקלעה, ובמיוחד מנהלת המשק, מסוּרים לזכרה של אשתו הראשונה, המנוחה. מוכר, לא כן?

למרבה האכזבה הסתבר שדה מוריאה נחשפה לתרגום ספרה של הברזילאית, שכן היה לשתיהן אותו מו"ל אנגלי… יתר על כן: לפני שרבקה עובד לסרט, נדרשה הסופרת הברזילאית לחתום על חוזה שבו היא מכירה בכך שהדמיון בין הספרים אקראי! הדמיון, אגב, כך נטען, לא היה רק עלילתי: יש בשני הספרים סצנות ודיאלוגים כמעט זהים.

וזאת לא הייתה הפעם היחידה שבה הואשמה דה מוריאה בגניבה ספרותית. הסופר פראנק בייקר האשים אותה שאת הסיפור "ציפורים" נטלה מרומן שהגיש להוצאה לאור שדה מוריאה שימשה בה כלקטורית… כשהסרט יצא אל האקרנים שקל בייקר לתבוע את דה מוריאה, אבל נמלך בדעתו. יש הטוענים  גם לדמיון הקיים בין הסיפור "גנימדס" לבין הרומן מוות בוונציה, של תומס מאן.

בימי חייה לא זכתה דפנה דה מוריאה לשבחים רבים. כיום יש הרואים בה סופרת חשובה, ויש המגדילים לעשות ומכנים אותה גאון. ידידיה ניחמו אותה בחייה ואמרו לה שהצלחתה המסחרית הייתה לצנינים בעיני המבקרים. בנה טוען כיום כי אלה "החמיצו את אחד הכישרונות הספרותיים הבולטים ביותר במאה העשרים." השאלה אם אכן כתבה בכוחות עצמה או שאבה את יצירותיה, או לפחות חלק מהן, מסופרים אחרים, תישאר כנראה ללא תשובה חד משמעית.