"נוכל שוב להקריב קורבנות!"

"מה?" הוא שאל בתדהמה, כלא מאמין, "את רוצה להגיד לי שאת לא מחכה לזה שיבנו סוף סוף את בית המקדש?"

"לא," היא הודתה בתדהמה לא פחותה, ושאלה, "אבל למה? למה אתה חולם שזה יקרה?"

"זה לא חלום," הוא אמר בפסקנות, "בקרוב יבנו אותו, ואז יהיה נהדר: נוכל שוב להקריב קורבנות…"

השיחה הזאת התנהלה לפני כמה חודשים בין שני ישראלים: אישה חילונית ונער חובש כיפה סרוגה. שניהם לא האמינו למשמע אוזניהם, ולשניהם  התחוור מן הסתם הפער העצום המבדיל בין תפיסות העולם שלהם.

בספרו השלישי חודר ישי שריד אל חלומו של הנער ושל אחרים כמוהו  – השיחה המתוארת הבהירה למשתתפת בה שכן, יש כיום בישראל רבים שרואים בבנייה של בית המקדש אופציה ריאלית ומיוחלת − ומעניק לו צורה ברורה: כך תיראה המציאות שישראלים מסוימים נכספים אליה. הר הבית נכבש. המסגדים הושמדו, בית המקדש השלישי נבנה, כוהנים משמשים בקודש, לוויים מזמרים במקהלה "כי לעולם חסדו", ועל הכול מושל מלך שהכתיר את עצמו לתפקיד, אחרי מלחמה איומה שבה השמידו "העמלקים" את כל ערי החוף, תל אביב בראשן.

מי שחולם על הקרבת קורבנות מוזמן לקרוא את תיאור התהליך הצפוי. הוא מובא בפרטי פרטים וחוזר שוב ושוב בדייקנות, הכול מסופר: אימת הקורבנות – גדיים שמתיקותם נוגעת ללב, פרים מבוהלים שמבינים כי מותם קרב, צבאים הדורים ומושלמים למראה – הוא לא חוסך מהקורא שום פרט על ההתפלשות בדם, תלישת הקרביים, הבעתה, הייסורים, ההתעללות, הצואה שמפרישה החיה המבועתת, חלקי הגוף הפנימיים שלה שנחשפים, מעיים, עצמות, שומן, התהליך שבו החי המפואר נהפך – לשם מה, בעצם? − לבליל של אברים מרוטשים ושרופים.

הדובר המספר על כל מה שראה מקרוב מאוד הוא הנסיך יהונתן, בנו של המלך, שהופקד על עבודת הקודש. הוא בעל מום ולפיכך מוקצה מחמת מיאוס, משמש כמשרת, חרף מעמדו. כשהיה רק בן ארבע נפל קורבן לפיגוע שריסק את גופו. מה בדיוק קרה באותו יום? מדוע דווקא הוא נפגע? את הסוד הנורא הוא מגלה בהדרגה. בינתיים הוא ממלא אחר הצווים המופיעים לפרטיהם בתורה, מקיים באדיקות את כל הפקודות שפקד אלוהים צמא דם, קנאי ואכזרי. את דבריו של יהונתן אנו קוראים בדיעבד. הוא כתב אותם בהיותו בשבי, לאחר שהממלכה שאביו הקים חרבה. בימים שהממלכה תפקדה הקפיד מאוד על קלה כחֲמוּרָה, אבל בניגוד לכוהנים, שאכלו את בשר הקורבן, הוא עצמו צמחוני. אמנם הוא האחראי על הטקס, על ההרג, אבל לבו נכמר על החיות, עד כדי כך שבשלב מסוים הוא מתחיל לשמוע אותן זועקות ומתחננות במילים שהוא מבין ושומע, קוראות לעזרה, מבקשות על חייהן. יהונתן אינו יודע שגם הוא עצמו קורבן. כמו יצחק, בנו של אברהם (וכמו יצחק רבין, הדברים האחרונים שנשא בעצרת מצוטטים לקראת סוף הספר, בהקשר משכנע לחלוטין).

את מי בעצם "אלוהים אוהב"?

"הקורבנות הרגילים כבר לא מספיקים להם, עכשיו אלוהים שלהם דורש קורבנות אדם," זועק מי שנגזר עליו להיסקל באבנים, כי שרד אחרי חורבן תל אביב החילונית. בעבר הטיף האיש נגד עריכת טקסי ברית המילה (גם הם – סוג של הקרבת קורבן?). ברגע של ספק גם יהונתן עצמו חושד כי אלוהים "שונא את בני האדם, אולי רק את הרוצחים הוא אוהב."

החזון האפוקליפטי המתואר בספר נקרא בנשימה עצורה. הוא מזכיר ברגעים מסוימים את הסדרה הבריטית "מראה שחורה" שנאמר עליה כי  פרקיה השונים עוסקים "בחיינו בהווה, ובמה שעלול לקרות לנו בעתיד הקרוב, אם לא ניזהר". גם ברומן שלפנינו, שמתרחש בשלהי המאה העשרים ואחת, אפשר לראות לְמה יכול להוביל פיתוח של נטיות שונות הקיימות בהווה. המשיחיות. הדתיות המיליטנטית, התערובת המפחידה של "המשמר דיגל את נשקו", פסוקים תנ"כיים, מורשת שואה, שירת "על כנפי הכסף רכובים" במסדר כנפיים של פרחי טיס שגורלם המר צפוי בקרוב, בשל רמת תחזוקה ירודה מאוד של המטוסים, ועליונות אווירית של האויב.

כמו ב"מראה שחורה" גם כאן משמשות התפתחויות טכנולוגיות את המעשים המוזרים לכאורה, שאינם אלא פיתוח עתידני לתופעה עכשווית. כך למשל נושאים כל היהודים בממלכת יהודה שבב זיהוי ממוחשב שמוחדר מתחת לעור לכל תינוק עד גיל שנה, וכך "קל לזהות מסתננים ואפשר לשמור על טהרת העם והארץ."

האידיאולוגיה השלטת היא – שאסור לו לעם "להסתגר עם אשמתו לבדו, עד שתרעיל אותו מבפנים. אסור לעם להסתבך בשנאה עצמית חסרת מוצא, כפי שעשו אנשי הרוח הרעה בתל אביב" ובית המקדש שהוקם מחדש "הוא המרכז, השעון שמכתיב את הקצב, הלב הפועם שמזרים דם טרי לכל האברים" (כן, את דמן של חיות תמימות ומבוהלות).

אילו מגמות נוספות מהמציאות העכשווית שולטות בממלכת יהודה החדשה? הנה: בבתי הספר "מתמקדים במשימה הדחופה של חינוך הילדים לאהבת התורה, העם והארץ, והמדעים נדחקו לקרן זווית" (מוכר ומפחיד?). את ספרי המדע הישנים מתקשים לקרוא, כי הם כתובים באנגלית "ואנחנו לא למדנו את לשונות הגויים" (מי לא עמד על ההכרח לאלץ את כל בתי הספר ללמד את לימודי הליבה?)

המנהיגים הרוחניים פוסקים כי "כל חייו של גוי אינם שקולים לציפורן הזרת של יהודי" (הנה "פסק הלכה"  של הרבנות הצבאית הקובע כי “התפיסה הרואה גויים כשקולים בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה". לא קביעה בדיונית או עתידית, אלא כזאת שהוכרז עליה לפני שנתיים!)

מה עוד? ובכן – ניטשת מלחמה קשה מאוד, שאותה יזם מלך יהודה, כנראה בכל מיני אמתלות שווא, רק כדי לאחד סביבו את העם. והדיווחים מהחזית שקריים. ראשי הצבא והמלך בעצמו מודיעים על ניצחונות, בשעה שהמפלה הולכת וקרבה אל ירושלים, שבה מתקבצים פליטים מתוך אמונה שתשמש להם מחסה בטוח, כמו בעבר, כשכל ערי החוף הושמדו. (האם אפשר להכחיש את הפקפוקים והספקות העולים מדי פעם בימינו באשר לאמינותו המוחלטת של צה"ל?). הפליטים מורעבים, אבל את כיכרות הלחם הטרי שבמשכן אסור לחלק לעם, כי "לגעת בהן יהיה חילול קודש שאין עליו מחילה".

ואגב השמדתן של תל אביב ושכנותיה – כולן "התאדו" בפיצוץ סופני. המילים "נשק גרעיני" אינן מוזכרות כלשונן, אבל הרמיזה ברורה לחלוטין.

בחוצות ירושלים מתהלכים אנשי "משמר האמונה" – רמז ברור למשמרות המהפכה האיראניות –ממונים-מטעם שתפקידם להקפיד על קיומן של הלכות הדת. אנשי יהודה משוכנעים בכך שתל אביב "עלתה השמימה והמיטה על העיר עונש כגמולה" כי תושביה חיללו את השבת והסיתו לביטול ברית המילה. (לפני כמה שנים איתרע חוסר מזלי לשמוע הסברים של רבנית שהדגישה באוזני את החובה לשמור על דיני טוהרה והוסיפה ואמרה, בלי להתבלבל, שהשואה התרחשה כי נשים לא צייתו לצווי ההלכה, ובמיוחד להלכות נידה!)

אגב נשק גרעיני – ממלכת יהודה שבספר מתפארת בנשק יום הדין המצוי בחזקתה. אכן, המנהיג הדתי מטיף לעם כי "ברגע הנקמה, כאשר נשקנו פורק את מטענו על האויב, והוא חם ורוטט בידינו, אנו משתחררים מקליפות השכל ועושים את המעשה הטבעי והחופשי שמחבר אותנו לעצמיותנו ולמקור הבריאה", ולקראת התבוסה הסופית מחליט המלך לשגר את הטילים "כדי שהפעם תוכלו להחריב את העולם לפני שתושמדו. לא סתם תלכו כאן לטבח."

הקריאה בספר השלישי דומה להסתכלות במראה מפחידה ביותר, ועם זאת אי אפשר לסלק את המבט, אי אפשר להפסיק את הקריאה, אי אפשר להניח את הספר. הוא לא רק מזעזע אלא גם מותח, ומצליח לשמור על עניין עלילתי ולא רק תוכני, חרף עיסוקו במציאות דיסטופית קשה מנשוא.

לספר הזה קדמו הרומנים לימסול וגן נעמי. כל השלושה עוסקים בהבטים שונים של המציאות הישראלית, אבל עושים זאת במגוון דרכים וז'אנרים, והם שונים מאוד זה מזה באופיים, בסגנונם ובנושאיהם. שני הקודמים היו ריאליסטיים: ספר מתח, העוסק בנפתולי נפשו של חוקר שב"כ, ורומן שמתרחש כולו בגן ילדים.

ישי שריד אינו נשען בכתיבתו על
תבניות שכבר השתמש בהן
בעבר. בכל אחד מספריו עד כה יצר מציאות משכנעת שמגדילה כמו בזכוכית מגדלת תופעות מהותיות בחברה שלנו. הרומן השלישי, חרף היותו עתידני ובדוי, מזעזע באמיתות אבחנותיו הרלוונטיות עד כאב לחיינו.