בסיומו (הצפוי) של הסרט "סיפור מהחיים" לא יכולתי שלא להיזכר באחד המשפטים המוזרים ביותר שנאמרו אי פעם. זה קרה כשבמאי הקולנוע סטיבן ספילברג עמד על הבמה ונשא את נאום התודה שלו, לאחר שקיבל את פרס האוסקר על סרטו "רשימת שינדלר". את דבריו חתם אז ספילברג כך: "ולשישה המיליון שאינם נמנים עם מיליארד הצופים הערב, ואינם יכולים לראות את השידור, תודה."

נראה כי בעולמו הפנימי של ספילברג, ההחמצה של הערב שבו קיבל את הפרס החשוב כל כך שקוּלה כמעט בחומרתה למוות עצמו: לא רק שהם נרצחו באכזריות, גורלם הֵמֵר אתם עד כדי כך שהם לא זכו לצפות בטקס! נראה עם זאת שספילברג חש בנחמה מסוימת: הרי הוא עצמו פנה באופן אישי אל כל השישה המיליון ואמר להם תודה, ולא בִּכְדִי: מותם סיפק לו את האפשרות ליצור סרט קולנוע מצליח כל כך…

כמו אצל ספילברג, גם הסרט "סיפור מהחיים" משתמש בשואה, לכאורה באופן חיובי ונכון: הסרט "רשימת שינדלר" מעלה על נס את מעשיו הראויים לשבח של תעשיין גרמני שתוך סיכון חייו הציל כמה מאות יהודים, וזכה לימים (הודות לסרט?) בתואר "חסיד אומות עולם".

הסרט "סיפור אמיתי" עוסק לכאורה בשימור זיכרון השואה. מורה צרפתייה, אן גוגן שמה, שמלמדת היסטוריה ותולדות האמנות בבית ספר בפרברי פריז (שמו של המוסד מעניין: הוא נקרא "לאון בלום", על שם יהודי שכיהן שלוש פעמים כראש ממשלת צרפת), מקבלת כיתה בעייתית מאוד: תלמידים שלא התקבלו למגמות היוקרתיות בבית הספר נאלצים להסתפק במקצועות לימוד שלא בחרו בהם. בני נוער ממורמרים, שהמערכת ויתרה עליהם, מתקבצים בכיתתה – היא המורה שלהם, וגם המחנכת. עליה להתמודד לא רק עם הייאוש שלהם מעצמם ושל ההנהלה וצוות המורים האחרים מהם, אלא גם עם הקונפליקטים המתעוררים ביניהם: זוהי קבוצה מעורבת שיש בה נוצרים, מוסלמים ויהודים. אן מחליטה לשקם אותם על ידי כך שהיא רושמת אותם לתחרות ארצית שנושאה "המחתרות והגירוש", ומציעה להם לחקור את גורלם של הילדים במחנות הריכוז הנאציים. איזה עניין יכולה לעורר השואה בנער מוסלמי שמשפחתו היגרה לצרפת מאפריקה או בנערה שתווי פניה מעידים עליה שמוצאה מהמזרח הרחוק? מדוע שירצו להשקיע מאמצים וזמן בתחום שלא קשור לתוכנית הלימודים, ולא יוסיף להם שום נקודות זכות אקדמיות? יש להם ידע כלשהו על השואה, אבל הוא קלוש. כך למשל מסבירה הנערה בעלת תווי הפנים האוריינטליים שהיטלר דיבר שטויות: הוא דיבר על הגזע העליון של אנשים בלונדינים, גבוהים וכחולי עיניים, אבל הוא עצמו היה נמוך וכהה…

התהליך הלימודי החדש מתחיל כמעט בניגוד לרצונם של התלמידים. לא רק משום שהשואה לא ממש מעניינת אותם, אלא גם מכיוון שהם אינם מאמינים ביכולתם להשתתף בתחרות כזאת, שמצריכה תחקיר, עיבוד, הסקת מסקנות ויכולת להציג את כל הידע שצברו.

אלמלא העידו היוצרים על כך שהסרט מבוסס על סיפור שהיה, אלמלא כונה "דוקו דרמה", הייתי מתקשה להאמין באמיתותו ואפילו בסבירות של מה שמתרחש בו: בתוך זמן לא רב מצליחה המורה לעורר את עניינם של התלמידים בשואה. הם מפתחים הזדהות רגשית עמוקה, נעשים מעורבים מאוד בחייהם של כמה ילדים, קורבנות שנרצחו, שבאמצעות סיפורי חייהם הם לומדים על מה שהתרחש באותם ימים על אדמת אירופה. ומשהו כמובן משתנה בהם בתוך התהליך הזה של הלימוד והחשיפה לזוועות. הם מתרככים. נעשים קשובים יותר. מאבדים את הציניות. נפתחים לא רק אל מה שקרה בעבר הרחוק, אלא גם זה אל זה ובעיקר – כל אחד לעצמו.

כל מי שעמד אי פעם כמורה מול כיתה סוערת, מול בני נוער לגלגנים שמסוגלים להתאכזר אל מי שנתפס בעיניהם כמבוגר פגיע וחלש שמתאמץ "להשתלט" עליהם, לא יוכל שלא להזדהות עם מה שמתרחש על המסך. עם מצוקתה של המורה המחליפה שהכיתה מתעללת בה בשיטות הנפוצות כנראה בכל העולם. אחד החלקים המרגשים בסרט הוא מאבקה של המורה לזכות באמונם של התלמידים. למשל, היא יוצרת פרובוקציה, מרגיזה אותם בכוונה כשהיא מציגה בפניהם ציור שרואים בו, כך היא מסבירה להם, את מוחמד בגיהינום. אחרי שהם מתקוממים והיא מפרקת את אדישותם ומסלקת את השעמום, בן הלוויה התמידי־כמעט של תלמידים רבים מדי, היא זוכה במלוא תשומת הלב שלהם, מראה להם מדוע וכיצד התמונה מייצגת את עמדתו של הצייר הנוצרי מימי הביניים, ואיך יש לבחון כל תמונה בעיניים ביקורתיות ולנסות להבין מה ניצב מאחוריה. (בשלב מאוחר יותר מתגלה כי השיעור הובן והלקח הופק: במהלך העבודה לקראת התחרות הארצית מציג אחד התלמידים תמונה שצייר מישהו, ומפרש את מה שהוא רואה: איש, כך הוא מסביר, לא תיעד את מה שקרה בתאי הגזים, מן הסתם מכיוון שאף אחד לא שרד. בתמונה שהוא מראה לחבריו רואים תא גזים. להפתעתו, הוא אומר, שם לב שהקורבנות צוירו לבושים ומסורקים היטב. והוא מבאר: בגדים ושיער עשוי מעניקים לבני אדם זהות. אמנם במציאות שללו מהנרצחים את הסממנים הללו, אבל הצייר החליט להחזיר להם את כבודם.)

המורה מגינה עליהם מפני הרשויות: הסצנה שבה מתנהלת ישיבת מועצה פדגוגית, שבה כמה מורים משמיצים את תלמידיה והיא מגינה עליהם בחירוף נפש ריתקה במיוחד את מי שחבשה את כיסא המורה והמחנכת במשך כמה עשרות שנים. (היה מעניין להיווכח שבישיבות ציונים כאלה משתתפים בצרפת גם נציגי התלמידים וההורים. בישראל לא שמעו על אפשרות כזאת).

באחד משיאיו של הסרט מביאה המורה לפני תלמידיה, שאת התנגדותם מוססה כבר מזמן, עֵד, ניצול שואה, שמספר להם כיצד כשהיה בן חמש עשרה הופרד לעד מכל בני משפחתו על הרמפה של אושוויץ, ואיך ניצל, בניגוד לכל הסיכויים. העדות הזאת מתקשרת שוב לסטיבן ספילברג, ולפרויקט העדויות המצולמות החשוב שיזם בשיתוף עם "יד-ושם". סיפורו של הניצול מובא בפנינו, כמו גם בפני בני הנוער, ואין ספק שעדותו נועדה להשכיל וללמד גם את הצופים. האם עדות כזאת תשנה את עמדתו של מכחיש שואה אחד? האם תעורר רגשות בלבבות אטומים? במציאות של הסרט זה פועל לכאורה. בני הנוער מאזינים לו בקשב רב. בוכים. נפשם יוצאת אליו. אי אפשר שלא לתהות אם הסצנה הזאת בוימה, צולמה שוב ושוב מזוויות שונות, אם השחקנים קיבלו הנחיות – לדמוע, לכבוש נשימה, לפקוח עיניים או לעצום אותן… מחשבה מטרידה! מוטב להאמין שהסצנה צולמה באמת, בפני נערות ונערים אמיתיים, שהתרגשו, בלי להציג. אכן, גם הסצנה הזאת הייתה מוכרת לי מאוד, שכן השתתפתי באינספור הרצאות דומות של ניצולי שואה שסיפרו על עצמם לבני נוער ישראלים, ויש להודות שהתיעוד בסרט קרוב מאוד למציאות. אם היה שם משחק, הוא נעשה היטב.

"סיפור מהחיים" משתייך לז'אנר ידוע ומוכר: סרטים שבהם מורה עם נשמה יתרה מגיע לכיתה בעייתית מאוד, ומצליח בזכות אהבתו (והכריזמה שלו) לכבוש את לבם של בני הנוער, לפרוק את העוינות שלהם, להביא אותם להצלחה. כאלה היו "לאדוני באהבה" משנות ה-60, "ילדים חורגים לאלוהים" משנות ה-80, (אולי גם "ויפלאש", מהשנה שעברה?), ורבים אחרים. לכן הסוף צפוי ולא מפתיע: הרי מהרגע שבו המורה מכריזה על התחרות ברור לכולם שתלמידיה ישתנו ואף יזכו. אי אפשר אחרת.

בכתוביות החותמות את הסרט, נמסר שעשרים מתוך עשרים ושבעה התלמידים בכיתה שעליה התבסס סיימו את לימודיהם בהצטיינות. זהו בלי ספק הישג מרגש ומעורר התפעלות. ובכל זאת ממשיכה לנקר בלב שאלה מציקה: האם ראוי, גם אם מביאים בחשבון שהכול נעשה מתוך רצון טוב וכוונות נכונות, להשתמש בשואה כדי לקדם עלילה של סרט מסחרי, שנועד בראש ובראשונה לבדר?