דפנה ברק-ארז, "חוקים וחיות אחרות, דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר"

בתחילת שנות התשעים, בעיצומו של גל העלייה הגדול מברית-המועצות לשעבר, נכנס לאטליז כשר למהדרין עולה חדש, שניסה לשווא להסביר למוכר מה הוא רוצה. הקונה שדיבר ברוסית העווה את פניו, השמיע קולות, חייך במבוכה, ולבסוף ביקש מהמוכר דף ועט, צייר עליו חזיר, והצביע על החלק שאותו הוא מבקש לקנות. לתדהמתו פרץ המוכר בצרחות של בעתה ונס מהאטליז. זהו סיפור ששמעתי אז, ימים אחדים אחרי שהתרחש, מפיה של קרובת משפחה רחוקה של אותו עולה.

בספר חוקים וחיות אחרות הנושא את כותרת המשנה "דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר" מנתחת שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, את הקונפליקט העמוק בין שתי השקפות העולם המשתמעות מהסיפור על העולה התמים, שעדיין לא ידע מאומה על המציאות שאליה נקלע.

דפנה ברק ארז

דפנה ברק-ארז עמדה על כך שכל החוקים הקשורים בגידול חזירים, במכירתם ובאכילת בשרם, נוגעים בעצב רגיש מאוד בציבוריות היהודית והישראלית ומשקפים היבטים שונים ומשמעותיים הראויים לדיון.

אז מה פשר הרגישות הזאת, בכל הנוגע לחזיר? מדוע, למשל, אפילו הספר הזה, שהחזיר עניינו, נזהר מאוד מהמילה המפורשת, מציג אותה רק בכותרת המשנה, ורומז בכותרתו הראשית ליופמיזם המקובל "דבר אחר"?

הרקע ההיסטורי לסלידה מחזירים

מהסקירה ההיסטורית שעורכת ברק-ארז מסתבר שהסלידה מחזירים עתיקת יומין בתודעה היהודית ויש לה תימוכין בממצאים ארכיאולוגיים: כך למשל אפשר להבחין בין אתרים פלשתיים שבהם מוצאים שרידי חזירים שנאכלו, לבין אתרים יהודיים שבהם נעדרים ממצאים כאלה. הטאבו אם כך עתיק יומין. הוא מעוגן כמובן בהלכות הכשרות המוכתבות במקרא, אבל מקורן אינו ידוע בברור: האם משום זוהמתו של החזיר? האם נועדה הדחייה להבדיל בין עם ישראל לשכניו? אין לדעת. מה שברור שהטאבו עמוק ומושרש ושאפשר למצוא אותו לאורך ההיסטוריה, בימי יוון ורומי, באירופה הנוצרית (אצל יהודי ארצות האסלאם הוא פחות מובהק, שכן הוא קיים בעוצמה רבה גם אצל המוסלמים), ובכלל בתרבות העממית היהודית ובספרות. עד כדי כך שבקרנבלים נוצריים סימל החזיר את תענוגות הנשף, והיהודי "נחשב כעוכר שמחות נלעג". בזיכרון הקולקטיבי המיאוס והדחייה עמוקים, ויש להם סימוכין תרבותיים רבים, כמעט עד ימינו, אצל סופרים כמו אידה פינק, פרימו לוי, אריה אקשטיין ומשוררים כמו נתן אלתרמן ואורי צבי גרינברג.

מעניין להיווכח שגם בתחילת ימי הציונות, אפילו אצל אנשים שהחשיבו את עצמם חילונים ומנותקים מההוויה המסורתית הגלותית, נשמרה הרתיעה מפני החזיר. כך למשל יצא ברל כצנלסון כנגד מגדלי החזירים בפלשתינה והעלה על נס את חנה ושבעת בניה שהקריבו את חייהם רק כדי להימנע מאכילת חזיר. לכן, אף על פי שלא שמר על כשרות, נמנע מאכילת בשר חזיר.
ובכל זאת, משהו השתנה בשבעים שנות קיומה של מדינת ישראל. שתי דוגמאות לשינוי התפיסתי-תרבותי אפשר לראות בסיפור של אתגר קרת "לשבור את החזיר" שבו ילד מפתח קשר רגשי לקופת חיסכון דמוית חזיר, ובשיר של אגי משעול שמקוננת על שחיטתו של חזיר בידי מהגרי עבודה מתאילנד. אכילת חזיר נפוצה כיום בישראל הרבה יותר מבעבר, ואת סיפורם של חנה ושבעת בניה אין מספרים עוד לילדי ישראל.

אז מה קרה? איך התרחש השינוי?

בימיה הראשונים של המדינה היה קונצנזוס רגשי ביחס לחזיר. למעשה, גם החילונים תמכו בחוקים שאסרו על גידול חזירים ומכירת בשרם, בשל "סלידה המבוססת על מניעים נפשיים תורשתיים עמוקים".

את עוצמת הרתיעה מהשימוש במילה "חזיר" אפשר לראות בידיעה הזאת מפברואר 2012, בעיתון המודיע, שבה דווח על התנגשות בין מכונית לבין "דבר־אחר בר".

יש כמה הסברים לשינוי. האחד: מלחמת ששת הימים ששינתה את מוקד עיסוקה של הציונות הדתית לאומית, זאת שעניינה הוסט אל ההתיישבות וגאולת שטחי יהודה ושומרון. עלייתה של ש"ס והתחרות בין המפלגות הדתיות על אכיפת הדת באמצעות חוקים (חוק איסור חמץ, חוקי השבת, חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב), קוממה חלקים בציבור החילוני. החיכוך הגיע לשיאו בתנועה הפוליטית שינוי, שהייתה חברה בממשלה ובלמה את היוזמות הללו. גורם נוסף, אולי המשמעותי ביותר, היה העלייה מברית המועצות לשעבר: עולים אלה הביאו אתם "תרבות קולינרית" שונה מזאת שהייתה נהוגה בארץ. אחת מחברות הכנסת שייצגה אותם, מרינה סולודקין, עתרה לבג"ץ במקרים שבהם נכפו איסורי החזיר ברשויות מסוימות באופן גורף. פסיקה מפורסמת של בג"ץ הגדירה מעין כללים באשר לאזורים שבהם מכירת בשר חזיר אסורה או מותרת.

כיום מי שמבקש לצרוך בשר חזיר לא יתקשה לעשות זאת. אפשר למצוא אותו במרבית היישובים בישראל, ברשתות כמו טיב-טעם, מעדני מזרע וכדומה, וגם במסעדות לא כשרות.

לי הזדמן פעם להיות עדה למחזה מגוחך ומשעשע ביותר: שני סועדים במסעדה שבה ישבתי בחול המועד פסח הזמינו "לבן על האש", אבל עמדו על כך שיקבלו את הבשר על מצה.  "פיתה? בפסח?" הם שאלו בזעזוע… אפילו הם לא העלו מן הסתם בדעתם את פסגת האבסורד, שאותו מזכירה דפנה ברק-ארז: במהלך הדיונים באחת מוועדות הכנסת התברר כי בתקופת חג המצות מזינים את החזירים הגדלים בארץ בתערובת כשרה לפסח!

לאחרונה התעורר עניין ציבורי בעונש שהטילו על חייל בשירות סדיר ש"העז" לאכול כריך ובו בשר חזיר שהביא מהבית. החייל נשלח לכלא, אבל בזכות הסערה התקשורתית שינה הצבא את עמדתו. החייל שוחרר מהכלא וצה"ל הודה כי שגה בטיפול במקרה.

האם מקרה כזה מעיד על השינוי המתמשך, או דווקא על עליית כוחם של מי שמבקשים לאכוף את חוקי הדת?

"השאלה הגדולה המוסיפה לרחף מעל למחלוקות אלה כולן היא: מה צריך להיות המרכיב ה'יהודי' במערכת המשפט של מדינה המגדירה את עצמה 'יהודית ודמוקרטית?'" חותמת דפנה ברק-ארז את ספרה, ומסכמת בכך שהתשובה לשאלה עודנה פתוחה.

החזיר ממשיך לשמש סמל שלילי ונתעב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s