המניע העיקרי לקריאה של ספרי מתח וריגול הוא כנראה סקרנות: רצון לרדת לעומקם של סודות, להבין לכאורה כיצד פועלים המנגנונים החשאיים ומה מתרחש מאחורי הקלעים בזמן שאנחנו חיים את שגרת יומנו וכל מיני אנשי ביטחון מנהלים סביבנו ומאחורי גבנו, בלי שנעלה על דעתנו, עניינים נוספים, סמויים מהעין, אבל גדושים בדרמה ובפוטנציאל נפיץ.

הספר תיק IVF מספק את הסקרנות הזאת במלואה. לאורך קריאתו לא היה לי ספק שמחבריו מצויים היטב בסודות של שירותי הביטחון – המוסד, השב"כ, המודיעין הצבאי. שהם עצמם התהלכו במסדרונות המובילים אל לשכתו של ראש הממשלה, ואף ישבו אתו להתייעצויות במסגרת תפקידיהם החשאיים, ממש כמו חלק מהדמויות שאותן הם מתארים.

האומנם היו כל המקורות גלויים?

למרבה ההפתעה נכתב באחרית הדבר שאת כל המידע המופיע בספר שאבו הכותבים ממקורות גלויים שהיו יכולים לכאורה לשמש גם אותי. ויחד עם זאת, התחקיר שעשו השניים משכנע כל כך, שאולי די בכל זאת להסתפק בדמיונם הפורה ובעלילת המתח המנומקת  שכתבו, אף אם מהלכיה, לפי עדותם, אינם נובעים מהמציאות (ועם זאת, באתרים שונים באינטרנט כתוב על טיומקין שהוא איש מודיעין לשעבר, ועל גלאור – שהוא שירת "ביחידה מובחרת").

עלילתו של תיק IVF מתרחשת בתחילת שנות האלפיים, זמן לא רב לפני הפיגוע הגדול במגדלי התאומים בניו יורק. זאת הייתה, כזכור, תקופה שטרם עיכלנו, כנראה. היא אינה מרבה להופיע בספרים שראו אור מאז: ימי הפיגועים התכופים, הקטלניים, שזרעו אימה, ושיבשו לא רק את שגרת חיינו אלא גם את דעתנו.

גיבוריו של הרומן הם בכירים בשירותי הביטחון שאמונים על סיכול הפיגועים הצפויים. האם כך באמת מתנהלים העניינים בצמרת הביטחונית? מתוך מלחמות אגו פנימיות, מאבקים על מוניטין ועל קידום, תככים בלתי פוסקים, חישובים אישיים שעלולים לגבור על שיקולים ענייניים?

ברור לחלוטין שבלי עימותים לא תיתכן דרמה, ובלי תיאורם של סכסוכים אישיים יתקשה הסופר לקדם את העלילה. גם בספרי בלש קיימת המוסכמה המקובלת לפיה החוקר נאבק לא רק בכוחות הרשע החיצוניים שאותם עליו למנוע או לפתור את חידתם, אלא גם עם הממונים עליו ששמים לו רגל, משיקולים שונים, וכך כשקווי העלילה השונים משתלבים ומשתרגים אלה באלה, המתח מתעצם. כקוראת ליוויתי בחפץ לב את כל הקנוניות והקונפליקטים הארגוניים. כישראלית לא יכולתי שלא לתהות אם כך באמת מגיעים ראשי הדרגים השונים להחלטות.

אחד מקווי העלילה שמתחיל אך נזנח, למרבה הצער, הוא זה שהעניק לספר את שמו. פירוש ראשי התיבות IVF הוא "In Vitro Fertilization", כלומר –  הפריה חוץ גופית, שאותה אמורה לעבור אחת הדמויות הנשיות. איזה רעיון מעניין, הרהרתי: לשלב מוטיב נשי כל כך בעלילת מתח שכולה עשייה גברית – מעקבים, כלי נשק, טכנולוגיה, חומרי נפץ, מסוקים. אבל בסופו של הספר הסתבר לי שכל החלק ה"נשי" תופס למעשה מקום די שולי, גם אם הוא אמור להסתמן כמשמעותי (ואולי נפתח שם פתח שממנו יוכל להיכתב ספר נוסף בסדרה?  קווי עלילה שנקטעו כאן ויתפתחו בהמשך?)

ובכל זאת, יש בו, בספר הזה, יותר מקול אחד, והקול האחר, הנוסף, הוא עדִין ומיוסר, כמעט אפילו נשי. למרבה העניין את תיק IVF כתבו שני מחברים שונים. האחד, חגי טיומקין, אחראי על עלילת המתח, על התפתחותה, על הצד המעשי, הפועל, על הסוכנים ומפקדיהם, על מזימות ומרדפים, כלי נשק ואמצעי האזנה ופענוח. החלק שלו כתוב בגוף שלישי, כסיפור שכולו התקדמות ופעולה. את החלק האחר כתב אלדר גלאור. שם מובעים הרגשות והמחשבות של אחת הדמויות, זאת של בחור ישראלי, בוגר סיירת מטכ"ל, שעבר משבר נפשי בעקבות שירותו הצבאי בשטחים.

מה ההבדל בין אודי אדיב לחנוך לוין?

הרומן שואל בעצם מה ההצדקה שיש לישראל להישאר ביהודה ושומרון, מה המחיר שהמשך ההישארות שם גובה מהציבור בכלל ומהחיילים המשרתים שם בפרט, ומה תפקידן של תנועות השמאל הקוראות לדה-לגיטימציה של המשך הכיבוש. האומנם כוחות עוינים, למעשה – אויבים –  הם אלה שמממנים את תנועות השמאל? מה קו הגבול הלגיטימי בין מחאה לגיטימית לבגידה? בין אודי אדיב לחנוך לוין? ובעיקר הוא שואל – מה דינו של מי שנבגד בילדותו ואינו מסוגל אלא לבגוד שוב ושוב, תמיד, ובכולם?

תשובתו של הרומן, תיאמר האמת, מדאיגה ואפילו מקוממת.