גם כשתהתה לפני שנרדמה מה השכן שלה עושה במיטה שלו מעבר לקיר, לא הקדישה לכך מחשבה רבה. היא ניסתה לא להקדיש יותר מדי מחשבה לשום דבר. נדמה שמיותר לבטא את העבר במילים, כשהעבר כבר קרה. העבר בוגדני, הוא נע לאטו. הוא יגיע כשיגיע. ובכל מקרה, מה אפשר לעשות? החרטה לא משנה שום דבר, והאֵבֶל רק מחזיר את מה שהיה.
אעשה זאת.
אוי. עופרה, מה הטעם, באמת? “העבר בוגדני…הוא יגיע כשיגיע…”כן, הוא יפציע כשיבחר וינהל אותה/אותנו/אותי. הקטע שבחרת מעביר לי תחושה של עייפות, כבדות ואולי גם יאוש, או אוליי השלמה? שהיא יותר אופטימית מייאוש. תודה
כדאי לך מאוד לקרוא את הספר. הוא נפלא. (ואורכו לא מאתגר 🙂 )