ספר חדש בסדרת "אברהם אברהם" משמח תמיד. מלכתחילה יצר דרור משעני דמות עקבית ומשכנעת שאנו פוגשים כאן שוב: חוקר משטרתי שלא ממש שולט במתרחש, לא תמיד מבין עד הסוף מה קורה, מזדהה עם הנחקרים שלו, כואב אתם, מרגיש אשם, מתבלבל – דמות אנושית מאוד שעם התלבטויותיה, לא רק בענייני החקירה, אי אפשר שלא להזדהות.
הספר האיש שרצה לדעת הכול, השלישי בסדרה (כן ירבו!), הוא במידה רבה המפתיע ביותר ביניהם. אמנם הוא בנוי היטב כספר מתח, יש רצח, חקירה, תככים ומתחים משטרתיים, אבל דומה שכל מרכיבי הסיפור הבלשי משמשים כמעין סיפור מסגרת או קולב לתלות עליו את העניינים האמיתיים שבהם עוסק הרומן, והם, לטעמי – הפער בין מה שנראה לעין לבין התופת החבויה מתחת לפני השטח, וגם – תיאור הכאבים הבלתי נמנעים הטמונים בתוך יחסים משפחתיים, גם כאלה שנוצרו מאהבה.
מדוע הספר מתרחש בעיר חולון
כמו בשאר ספרי הסדרה, גם האיש שרצה לדעת הכול מתרחש בעיר חולון. הבחירה אינה מקרית. חולון היא מקום המגורים האפרורי של ישראלים רגילים – לא עשירים ולא עניים מדי, כאלה שגרים בשכירות, רק בינתיים, עד שיסתדרו, עד שיצליחו איכשהו להתקדם, עובדים במקומות שגרתיים – פקידה בבנק, שומר – כאלה שיש להם הורים שאינם טובים או רעים מדי, וקשרים משפחתיים אחרים שאפשר לקבל מהם רק תמיכה מסוימת, אבל אף פעם לא ישועה של ממש.
הרקע הישראלי־מאוד מתבטא לא רק בבחירת המקום, אלא בהמון פרטים קטנים ומדויקים, שיוצרים ביחד את הסיפור. כך למשל תחילת הקשר בין בני הזוג המרכזיים לעלילה נוצרה בלילה שבו פרצה מלחמת המפרץ הראשונה: על מזל, המעדיפה שיפנו אליה בכינוי מלי "כי אין לי הרבה מזל בחיים", הוטל לפי סדר דף-הקשר הכיתתי לטלפן דווקא אליו, כדי להודיע לו שיש מלחמה. (תגובתו – "באמצע השינה?" מהדהדת ומלווה את המחשבות. האם כל האסונות, של בני הזוג הללו ומן הסתם גם של הקוראים, מוּעדים להתרחש דווקא כשלא מוכנים ודרוכים לקראתם?).
ההשראה לאחת הדמויות נשאבה כנראה מתוך סיפורו של בן זייגר, הישראלי יליד אוסטרליה שפרטי הפרשה האופפת את חייו ואת מותו בכלא, בבידוד, נותרו חסויים ומסתוריים. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לראות בעיני רוחי את תצלום דיוקנו של זייגר, כפי שהתפרסם לפני קצת יותר משנה, ולזהות אותו עם אחד הגיבורים.
עלילתו של הספר מתחילה כמה ימים לפני, ומתרחשת בחלקה במשך, חג פורים, המצטייר ביופיו המאיים. לכאורה זהו יום משעשע וצבעוני, שכולו עליזות ולצון, ובעצם האימה שהוא מעורר מסתברת, דווקא בשל ההתחפשות והעמדת הפנים המתלווה אליה. כך למשל בתם הקטנה של בני הזוג מסרבת להתחפש לנסיכה, "כי זה מפחיד", ביום החג המסעדות מקושטות באורות צבעוניים, אבל "לא נמצא באף אחת מהן מקום פנוי, וזה היה טוב, כי בחלקן קיבלו אותם מלצריות שעל פניהן צוירו שפמים," וברקע, כבדרך אגב, מופיע תיאור של איזה ילד אלמוני, "בן חמש או שש, לבוש חליפת באטמן שחורה וחבוש מסכה," שמסמל את כל הבעתה המוסתרת: הילד "עמד ליד חלון המכונית עם אמו ואחותו הקטנה, ולא הפסיק לבכות." גם בתוך עלילת המתח עצמה יש מרכיב של התחפשות, שאותה אי אפשר כמובן לפרט – בכל זאת מדובר בספר מתח – ורק לציין שהיא מהותית לכל ההתרחשויות.
ויש עוד מרכיב אחד, רב משמעות, שלכאורה אינו ישראלי במיוחד: הגשם המתלווה לעלילה לכל אורכה. אכן, ישראל היא לכאורה מקום שחוּן בעיקרו, שמצטיין בקיץ ארוך ויבש. ובכל זאת טעות לחשוב שגשמים עזים ומצליפים שקשה לנוס מפניהם אינם אחד ממאפייניה. הימים המעטים שבהם נשמע "שְׁאוֹן מַיִם רַבִּים", כדברי ישעיהו הנביא, מוכרים היטב לכל ישראלי, ותיאורם בספר הזה אמין ומעורר געגועים אל החורף, במיוחד בימים החמים שרק החלו, וכבר הם מעיקים כל כך בכובדם.
על עלילתו של הספר אסור, כאמור, להכביר מילים. ייאמר רק שהיא בנויה לתלפיות, מפתיעה כיאות, ובעיקר מעוררת מחשבות, וציפייה אל הספר הבא בסדרה!
2 thoughts on “דרור משעני, "האיש שרצה לדעת הכול": מדוע ילדים בוכים בפורים”