פעוטה שעדיין לא מלאו לה שנתיים התייתמה מאמה. אביה השקוע כולו באבל, אינו מסוגל לטפל בה. הוא מפקיד אותה בידיהם של ההורים השכולים, הסבא והסבתא מצד האם. בני הזוג הם אנשים מבוגרים ומותשים. לא מזמן סיימו לגדל את ששת ילדיהם, והם אמנם מציעים לגדל לטפל בתינוקת, אבל מתקשים בכך. מתקשים להבין את הילדה התוססת, הרגישה, השקועה בדמיונות, שגדלה בביתם. לימים, כשתכתוב את ספרה הראשון, תתאר חדר שינה שכולו "קפדנות שלא תתואר במילים" המעביר "רטט בעצמותיה" – תיאור שמשקף בלי ספק את תחושותיה בבית ילדותה.

הספר שנקרא האסופית (באנגלית שמו Anne of Green Gables , כלומר – אן מגגות ירוקים) מספר על אן שירלי, ילדה אדומת שיער, פזיזה וחמת מזג, שהוריה מתו. אן מגיעה בטעות לביתם של מרילה ומתיו קטברט, אח ואחות קשישים, שמופתעים ומאוכזבים מבואה. הם התכוונו לאמץ נער שיעזור להם בעבודות הבית ובחווה, ולכן מתכוונים להחזיר אותה למקום שממנו הגיעה אליהם. אף אחד מהם אינו מוטרד מהשאלה מה מרגישה ילדה יתומה שכך מקדמים את פניה. אבל אן הדרמטית, הלהוטה, בעלת הדמיון, מצליחה לכבוש את לבו של מתיו, הרווק המזדקן. הוא רוצה שתישאר, ואחותו, אישה נוקשה ועוקצנית, נאלצת להיכנע לו.

את כתב היד שלחה לוסי מוד מונטגומרי להוצאות לאור רבות, וכולן השיבו את פניה ריקם. היא גנזה אותו, ורק כעבור שנתיים העזה לנסות שוב. הוא התקבל בהוצאה לאור בבוסטון, ראה אור בשנת 1908, והיה מיד להצלחה מסחררת. בעקבותיו היא כתבה ופרסמה שבעה רומנים שליוו את אן שירלי לאורך חייה, ועוד עשרות קובצי סיפורים ורומנים. אפילו ציניקן כמו מארק טוויין הוקסם מאן, וכתב עליה שהיא "הילדה היקרה והאהובה ביותר בספרות, מאז אליס בת האלמוות."

סדרת הספרים על אן שירלי זכתה לעשרות עיבודים קולנועיים, סדרות טלוויזיה, גרסאות מונפשות מסוגים שונים, עיבודים, פרודיות וסרטי המשך.

כמו לוסי מוד מונטגומרי וסביה, גם אן שירלי גרה באי הנסיך אדוארד השוכן לחוף האוקיינוס האטלנטי. את נופיו הכפריים של האי הקנדי, שדותיו הירוקים ובוסתני התפוחים אהבה מאוד, והנציחה אותם בכתיבתה. כיום פורחת באי תעשיית תיירות מפותחת סביב חייה של הסופרת. יש בו מוזיאון הנושא את שם ספרה הראשון, אפשר לצאת לסיור ולראות את האתרים החביבים עליה, למשל את "אגם המים הבוהקים" שהיא העניקה לו את שמו, ולצפות בחפצים שונים שהיו שייכים לה, כמו "מדף הספרים הקסום" שלה. כמו כן אפשר לקנות עפרונות, דפים, ספלים, סינרים, סוכריות, כובעי קש ולבנים מעוטרים במלמלה בסגנון אן שירלי, ואפילו בובות מדברות שקוראות "אני שונאת אותך! שונאת אותך! את אישה איומה!" כמו שצעקה הילדה.

לאחר מות סבה סעדה לוסי מוד מונטגומרי את סבתה במסירות במשך שלוש עשרה שנה. אחרי מותה נישאה לכומר, ילדה שלושה בנים (אחד מהם מת בינקותו), ניהלה את הבית ומילאה את כל התפקידים המצופים מרעייתו של כומר. היא המשיכה לכתוב, אבל חייה לצד הבעל, שסבל ממה שכונה "מלנכוליה דתית" ולקה כנראה במאניה-דפרסיה לא היו קלים.

היא הלכה לעולמה, כנראה שהתאבדה, בהיותה בת שישים ושמונה. לצדה השאירה פתק שכתבה לפני מותה. הוא הסתיים כך: "איבדתי את שפיותי בהתקפים. שאלוהים יסלח לי, ואני מקווה שכולם יסלחו לי, גם אם לא יבינו. מצבי איום ובלתי נסבל, אבל אף אחד לא מבין
. איזה סוף לחיים שבהם השתדלתי תמיד לעשות כמיטב יכולתי."

בספר האסופית מגיבה אן שירלי לחוסר הצדק שבחייה: "אינכם רוצים בי!… איש מעולם לא רצה בי", היא קוראת בזעם. אי אפשר שלא לשמוע במילים הללו את זעקתה של הסופרת שכל ההצלחה שזכתה לה לא יכלה כנראה למחוק את עלבון יתמותה המוקדמת כל כך.