יום אחד, בתחילת העשור השני של המאה העשרים, נכנסה אישה צעירה וגנדרנית לתוך חנות ספרים. האישה הייתה לבושה בבגדים אירופיים. אין לדעת אם כבר אז הבהירה את שיערה לגוון הבלונד-אפר שעליו הקפידה כל כך כשהכרתי אותה חצי יובל שנים אחרי כן, אבל בטוח שאת עיניה הירוקות איפרה קלות ואין ספק שגם הדגישה את צבען בעגילים או בצעיף ירוק, כפי שהסבירה לי לימים שיש לעשות.

זמן קצר לפני כן יצאה האישה להפסקת צהריים קצרה. היא עבדה במשרד, שם הכתיבו לה בקצרנות מכתבים, שאותם הדפיסה אחרי כן במכונת כתיבה. איני יודעת אם דיברו באותו משרד בצרפתית או בשפת המקום.

אל החנות נכנס באותה שעה גם גבר דק גזרה שהיו לו פנים מוארכות, עצמות לחיים מונגוליות ועיניים קרובות מעט זו לזו. כמו אביו וסבו לפניו היה האיש שען מומחה. על הדלפק בחנות הקטנה שבה עבד הונחו קופסאות עץ קטנות וגדולות, כולן גדושות בקפיצים, והיה לו משקף שאותו אחז בעין אחת מוגדלת, הביט במנגנוניהם של שעונים מקולפים ממכסיהם ומצא בתוכם ברגים זעירים שאותם סובב בעדינות עם מברגים קטנים בעלי קת צהובה ושקופה, מענבר.

מה אני יכולה לדעת על פגישתם הראשונה של מי שנהפכו ברבות הימים לסבא והסבתא שלי. רק מה שסופר תמיד: ששניהם נכנסו במקרה באותו יום לחנות כדי לחפש ספר, ומצאו אותו. מי יודע – אולי כבר היה נתון בידיה, או בידיו. אולי חייכו מיד זה אל זה. ומה אמרו? ומה שמעו? והיכן התהלכו משם והלאה? העיר דמשק התרחבה סביבם – רחובותיה, שוקיה, הבוסתנים הנסתרים מעבר לחומות, בתי שכונת היהודים המצטופפים זה אל זה להגנה משותפת.

אבל את הספר ההוא, זאת ידוע וזכור, כתב ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן. מי שבזכותו הכירו באותו יום. ועותק עכשווי שלו, טרי ישר מבית הדפוס, מונח בידי.

אני מחפשת את מה שביקשו שני הצעירים הרחוקים ההם לדעת, את מה שמצאו בספר הפיוטי והחכם הזה. הנה כמה ציטוטים שאני מיטיבה כל כך להכיר ואיני יודעת מניין הם מוכרים לי: האם מאז, משם, או שאולי ממקורות זרים לגמרי?

למשל:

על הילדים
הילדים שלכם אינם שלכם;
הם ילדי הכמיהה של החיים אל עצמם.
הם באים לעולם דרככם,
אך לא מכם, ובעודם חיים עמכם,
אינם שייכים לכם.
תנו להם את אהבתכם,
אך לא את מחשבותיכם,
כי יש להם מחשבות משלהם.
תנו קורת גג לגופם, אך לא לנשמתם,
כי נשמתם שוכנת בבית המחר,
בה לא תוכלו לבקר,
אפילו לא בחלומותיכם.

 

ועוד אחד:

על ההוראה
אין המורה יכול לגלות לפניך
בלתי אם אשר כבר טמון, נעור למחצה כמקיץ משינה,
לפנות שחר ידיעתך.

---

---

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, כך כתוב בהקדמה לספר שראה לאחרונה אור בעברית, היה יליד לבנון, אבל חי רוב הזמן בארצות הברית. "הוא הצליח", כתוב עוד, "ללמוד, לזקק ולטהר את רוח התרבות המערבית, רוח העידן החדש, המרדני, המעמיד את האדם במרכז הווייתו".

את יצירותיו, שירים וסיפורים קצרצרים, אפשר לטעום כמעדנים ולהתענג על יופיים המסתורי.

הנה שניים מהם:

שני כלובים
בגנו של אבי היו שני כלובים. באחד היה ארי שעבדי אבי הביאו ממדבר נינוה. בשני היה קיכלי. בכל בוקר קרא הקיכלי אל הארי, "בוקר טוב לך, אחי האסיר." 

---

---

הרימון

פעם, כשחייתי בלבו של הרימון, שמעתי זרע אומר, "ביום מן הימים אהיה לעץ, והרוח תשיר בין ענפי, והשמש תרקד עלי, ואני אהיה חזק ויפה בכל עונות השנה."

דיבר זרע שני ואמר, "כשהייתי צעיר כמוך, חשבתי גם אני כמוך; אבל כעת, כשאני מסוגל לשקול דברים, יודע אני, שתקוותי היו תקוות שווא."

אמר זרע שלישי, "אינני רואה דבר, המבטיח לנו עתיד דגול."

והרביעי אמר, "אבל מה יהיו חיינו, בלי תקווה לעתיד דגול!"

וחמישי, "מדוע נתווכח מה נהיה בעתיד, כשאין אנו יודעים אפילו מה אנו כעת."

ושישי ענה, "מה שאנו כעת, נמשיך להיות הלאה."

ושביעי, "אני רואה בדמיוני בדיוק מה יהיה בעתיד, אבל אינני יכול לנסח זאת במילים."

ואז דיברו שמיני, תשיעי ועשירי – ורבים נוספים – עד שדיברו כולם, ומרוב קולות לא יכולתי להבין דבר.

לכן עברתי באותו יום ללבו של השסק, שם מועטים הזרעים וכמעט שאינם משמיעים קול.

---

---

ליום הולדתי האחד עשר העניק לי סבי במתנה ספר – יומנה של אנה פרנק, שאותו קראתי מאז אינספור פעמים. הוא הקדיש לי אותו כך, במילותיו: "לגרעין האהוב שלנו". אין לדעת אם כשכתב את ההקדשה הזאת הדהד בתודעתו הסיפור על זרעי עץ הרימון המתקוטטים בקול ותוהים מה צופן להם העתיד.

זמן לא רב אחרי כן עבר סבי מהעולם. התקף לב ראשון ואחרון קטל אותו כשהיה צעיר ממני כיום.  וכך תמו התקוות לעתיד דגול של איש שאהב לקרוא את ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, וכתב בחשאי שירים.